english עברית
   
TEXT_SIZE

והחיטה צומחת שוב
טבע-תרפיה עם אנשים זקנים המתמודדים עם דמנציה
ד"ר רונן ברגר ורונית שורץ

תקציר:
מאמר זה יציג דרכים בהם ניתן להיעזר בטבע-תרפיה כדי לתמוך ולהעצים אנשים זקנים המתמודדים עם דמנציה. תוך התמקדות בקבוצת תמיכה שהועברה בעמותת וותיקים שבעמק יזרעאל, הוא יתאר דרכים בהם הקשר הבלתי אמצעי עם הטבע והעבודה הגופנית-יצירתית בו יכולים לשפר את התחושה וההרגשה, לתת ביטוי ולקדם תהליכים הקשורים לדמיון, לגוף ולרגש. הוא ישתף בדרך עבודה שפועלת דרך העצמת הכוחות הקיימים תוך מתן לגיטימציה לתהליכים רגרסיבים הכרוכים בדמנציה. המאמר ישלב התייחסות לתיאוריות רלוונטיות, תיאורים מהעבודה בפועל ומחשבות של כותבי המאמר.

דמנציה – הגדרות, סימפטומים ודרכי טיפול מקובלות
דמנציה הינה קבוצה של סימפטומים הנגרמים ממגוון מחלות הפוגעות בחלקי המוח הגבוהים. הפגיעה מתבטאת בירידה קוגניטיבית פרוגרסיבית שפוגעת ביכולות של זיכרון, דיבור ותפיסה ובשינויים התנהגותיים ורגשיים שקשורים אליהם.

מרבית שיטות הטיפול באוכלוסיה הולכת וגדלה זו מתמקדות בניסיונות לשמר ו/או לשקם את היכולות הקוגנטיות והזיכרון שנפגע (אתר עמותת עמדא www.alz-il.net. ורטמן, ברודסקי, קינג, בנטור וצ'חמיר.2005). אלו נוטים יותר לכיוון השיקומי-סיעודי כשמתמקדים בעבודה על היכולות התפקודיות ופחות בממדים הפסיכולוגיים – רגשיים. לאור הקשיים בתקשורות ובחברות שכרוכים בדמנציה מרבית העבודה הטיפולית-שיקומית הזאת מתבצעת באופן יחידני ו/או בקבוצות קטנות מאד. קיימת הימנעות מעבודה בקבוצות בגלל חשש כי הרגרסיביות שמאפיינת את המחלה, שיכולה להתבטא בהתנהגות ילדותית, אגוצנטרית ותוקפנית, תקשה על המשתתפים ועל תהליך שיקומם  (ורטמן, ברודסקי, קינג, בנטור וצ'חמיר.2005). חשוב לציין כי למרות זאת קיימות אינטראקציות חברתיות רבות שמתרחשות בבתי האבות ובמסגרות הסיעוד והמפגש השונים, במידה והאדם מגיע אליהם.טבע-תרפיה וגישות יצירתיות רלוונטיות  – הצגת התיאוריה

טבע-תרפיה היא שיטת טיפול חדשנית הפועלת מתוך מפרספקטיבה טקסית (Ritual) ל"טיפול". היא מתקיימת בטבע באופן יצירתי ומתייחסת אליו כשותף בתהליך (ברגר ומקלאוד 2007, Berger 2009a). שיטה אינטגרטיבית זו משלבת מתחומי הטיפול היצירתי והפוסט מודרני עם עקרונות מהטקס המסורתי. היא יוצרת תיאוריה ומודלים שמסייעים למטפל העובד בטבע להיעזר במאפייניו הייחודים כדי לקדם ולהרחיב את התהליך הטיפולי (Berger 2009a).

בדומה לגישות שפיתחו תיאוריות חברתיות להסברת התרחבות מצוקות פסיכולוגיות עכשוויות - דיכאון, חרדה וטראומה קולקטיבית (רוס 2008) (Cushman 1990; Gergen 1991; McLeod 1997; West 2000), כך גם הטבע-תרפיה פיתחה תיאוריה המסבירה את אותו התהליך מפרספקטיבה פסיכו-אקו-סוציאלית. היא רואה קשר בין התרחקות האדם מהטבע וצמצום חיי הקהילה והתפיסה הרוחנית להתפשטות והתרחבות אותן מצוקות פסיכו-חברתיות. מכאן נגזרות גישות התערבות שבסיסן חברתי-סביבתי (ולא פסיכולוגי) ושפועלות מתפיסה טקסית לטיפול. בדומה לאקו-פסיכולוגיה, גם הטבע תרפיה טוענת כי בעצם ההתחברות המחודשת לטבע יכול האדם להתחבר לכוחות ריפוי ולפתח מרכיבי אישיות ודרכי חיים חשובים, כאלו שהתקשו לקבל ביטוי באינטנסיביות החיים המודרניים (Rozak 2001,  Totton 2003 , ברגר 2005). השקפה זו מבהירה את הקשר החזק בין הטבע-תרפיה ומודל הגש"ר המאח"ד (Lahad 2002). המודל טוען כי האדם נולד עם שש שפות התמודדות: גוף, שכל, רגש, משפחה-חברה, אמונה ודמיון וכי קשר ומגע איתם כמו גם היכולת לנוע ולשלב בניהם מאפשרים לפרט לתפקד טוב יותר בעולם, להתמודד עם משברים וליצור לעצמו משמעות מיטיבה. מטרתו העיקרית של טיפול כזה אינו לפתור קונפליקט פסיכולוגי אלא להזכיר ולעורר מחדש את אותן שפות נשכחות ואת היכולת לנוע ולשלב בניהן (להד 2006). תפיסתה הטקסית והיצירתית של הטבע-תרפיה קשורה מאד גם לגישות הטיפול בהבעה ויצירה ולגישות גוף-רוח-נפש שמתמקדות בתהליכי ההחלמה שקשורים למוח ימין.

בדומה לטקס המסורתי גם הטבע-תרפיה מתמקדת בעבודה קבוצתית כשמדגישה את החיבור והשותפות שיש בין אדם לאדם, בין הגוף-רגש-רוח, ובין אדם לסביבתו (Berger 2009b). ברוח הטקס ובדומה לרעיון של "מעגל ההתנסות" של הגשטאלט (Kepner 1987; Zinker 1977) ולעקרון "הפעולה" של הדרמה תרפיה (Jennings 1998) כך גם המטפל/מנחה בטבע-תרפיה ינסה להפוך את תובנותיו ושאלותיו להתנסות יצירתית-חוקרת שמתקיימת בטבע ובעזרתו (ברגר 2008). הוא ינסה להישאר בחוויה הגופנית-דמיונית-רגשית באופן שיאפשר לאדם לקבל פרספקטיבה נוספת על הנושא, להרחיב את הקשר גוף-נפש, את התודעה והתפיסה. מכאן ומתוך אמונה בתהליך הלא מילולי והחוויתי יוכל המטפל להזמין את האדם להתבונן בקשר שבין הלמידה החווייתית שהתרחשה במפגש הטיפולי לבין מציאות החיים שמחוצה לה.

השהות במרחב הטבעי, הנפרד והמרוחק מסביבת היומיום תעזור לאדם לעקוף מנגנוני הגנה בזמן שהמגע החושי בטבע והפניה לסימבולים שמכיל יעזרו לו להיכנס עמוק יותר לתוך החוויה. מרחב והתכוונות אלו יתנו מקום לתהליכי ריפוי הקשורים למוח ימין ויתמכו בהם (Berger 2009b). מרכיב חשוב נוסף, שרלוונטי מאד לעבודה עם אנשים זקנים (Berger 2009b), שמתקיים מעצם החיבור למחזוריות הטבע קשור לאופן בו ניתן להיעזר בטבע להעצמת תחושת רצף ומחזוריות. כך ניתן גם להתייחס לתופעות שמתקיימות בטבע כדי לעזור לאדם לנרמל חוויות קשות ולקבלן, חוויות שמילים והסברים לוגיים יכולים להתקשות לענות עליהם. נראה גם ערך טיפולי נוסף מתקיים בקישור בין הזמן הפסיכולוגי, האישי והחולף של האדם הפרטי, שמתמודד עם תהליכי הזדקנותו לבין הזמן האוניברסאלי והנצחי שמתקיים בטבע (Berger 2009b). בהקשר של זקנים עם דמנציה נראה גם כי המפגש עם הטבע יכול לעזור להם להתחבר לגוף ו"לכאן ועכשיו", "זמן החיים" המשמעותי להם.

 

מתיאוריה למעשה – פיתוח תוכנית תמיכה
המחשבה הראשונית ליצירת הקבוצה נבעה ממקום שמבקש לתת לזקן המתמודד עם דמנציה מרחב מכיל, שיקבל את מי שהוא כרגע. זאת, כולל האפשרות לבטא את החלקים הילדיים (child like) שהרגרסיה הנובעת מהמחלה חושפת. הרצון להקמת הקבוצה לא נבע מצורך לנסות ולשפר את היכולות הקוגניטיביות והתקשורתיות של הזקנים ו/או לנסות למנוע מהם לשהות באותם מצבים רגרסיבים, אלא מתוך אמונה כי מתן מרחב ביטוי לגיטימי-מקבל ולא שיפוטי לתהליכים אלו יוכל לעזור להם להתחבר לסביבתם ולעצמם, ומכאן גם לשמחת החיים ולחיוניות. מחשבה נוספת ביצירת תוכנית תמיכה קבוצתית (ולא פרטנית) הייתה כי לקבוצת השווים, זקנים נוספים המתמודדים עם המחלה, יכול להיות ערך תמיכתי רב, כשותפים למסע ובעלי יכולת הזדהות עם קשיים ואתגרים שהוא מכיל. נדמה היה כי בעצם מתן הרשות לתקשר ולהתבטא דרך ערוצי הגוף, רגש-דמיון, חלקיו הימניים של המוח על תפקודם הנוכחי, יהיה ערך טיפולי משמעותי, מכאן, ומתוך מודעות לזמינות מרחבי הטבע שמקיפים את המרכז הוותיקים נראה היה כי שיטת הטבע-תרפיה תתאים מאד לרצון שעמד בבסיס התוכנית ולמטרות שנגזרו ממנו.

באופן זה, בדצמבר 2008, בסיוע ותמיכת מנהלת אית"ן (אגף יחידה תשושי נפש במועצת עמק יזרעאל) הוצעה תוכנית תמיכה קבוצתית לזקנים שנמצאים בשלבים הראשונים של המחלה. היא התבססה על הטבע-תרפיה והונחתה על-ידי כותבת המאמר השנייה במסגרת עבודתה המעשית בתוכנית ההכשרה בטבע-תרפיה. התוכנית כללה שנים-עשר מפגשים, אחת לשבוע, בני שעה כל אחד. המפגשים התקיימו במרחבי טבע שבסביבת המרכז כשלכל מפגש הצטרפה אשת צוות ממנו. לאחר פרסום התוכנית וגיוס המשתתפים לקבוצה היא נפתחה וכללה שבעה אנשים בגילאי שישים וחמש עד שמונים ושבע. כולם השתתפו בפעילויות השוטפות של המרכז והגיעו אליו בכל בוקר. 

 

סיפור המעשה
כדי להציג את דרך עבודת הטבע-תרפיה ותרומתה למשתתפים פרק זה יכלול אנקדוטות מתוך כל התוכנית ולא יפרט את כולה. הוא יאיר אלמנטים ספציפיים שיציירו את השלם. מתוך ניסיון להעביר את חווית המפגשים חלקים ממנו כתובים בגוף ראשון וברוח נרטיבית, מפי מנחת הקבוצה, הכותבת השנייה.

מפגש ראשון: שתי נשים וחמישה גברים יושבים במעגל על כיסאות בחדר. נר ראשון של חנוכה, בחוץ קצת קר והרוח מנשבת. אנחנו מכירים אחד את השני באמצעות הזמנה לשיתוף בחוויה או בתחושה שחוו מרגע צאתם מן הבית עד שהגיעו לפגישה – עכשיו: מה ראו, הריחו, הרגישו, שמעו בדרך ואיך זה נגע לליבם?

"הדשא בבית שלי מכוסה עלי שלכת רבים. זה מעציב אותי, אני מחכה ליום שמש כדי שאוכל לאסוף אותם ולראות את הדשא"...

" בבוקר דרך חלון ההסעה ראיתי את שדה החיטה הטרי מוריק. עברנו לידו ממש קרוב... יכולתי להריח אותו. זה היה נעים"...

" הדשא הגדול בקיבוץ והטיול במשק מזכיר לי את אשתי היקרה שמתה וקבורה שם. אני מתגעגע אליה"...

כמו ילדים שמחכים לתורם ב"מפגש" המילים והמשפטים מתחברים ומשלימים. אני מזמינה אתם לצאת לחצר. הם מתבוננים בי, מופתעים. חלק יוצאים וחלק לא – קר בחוץ. לאחר שכנועים קבוצתיים כולם מצטרפים. אנחנו עומדים ברוח הקלילה, נותנים ידיים ועושים מעגל כוח. לאט לאט נשענים אחורה ומגלים כמה כוח יש במעגל הזה. איך ביחד הוא מחזיק את עצמו, כל אחד מחזיק ומוחזק – משמעותי והכרחי. איני יודעת כמה זמן בדיוק עמדנו כך, ברוח הקלילה ואיך זה בדיוק קרה שהם התחילו לרקוד... ריקוד שנולד בספונטאניות, במעגל של "נר לי נר לי".  

הריקוד נרגע, אני אוספת אותם לפעילות קצרה הכוללת דמיון מודרך משולב בתנועה איטית ומודעת. פעם, פעמיים, שלוש, הם לא רוצים להפסיק. פעם רביעית... ויש גם חמישית ושישית, תנועות מדויקות, ברצף שחוזר על עצמו שוב ושוב...אני מסתכלת להם בעיניים ועיניהם מאושרות ומבקשות עוד. הרגלים והגוף עומדים על האדמה, יש רוח קרירה, שמש, אוויר נקי לנשימה. נראה כי התנועה הגופנית החזרתית, הקולות והזמנת הדמיון עוררו את החושים ואת כוחות הגוף. כי ההתייחסות ושילוב מראות הטבע בעבודה עזרו למשתתפים להתמקד ולהשתחרר. כי התנועה עם וכמו צמרת העץ שנענה לרוח עזרה להם להגיע ולהיות, נוכחים בכאן ועכשיו.

הם חוזרים  לחדר בצעקות ותוך כדי המשכיות התנועה. בשמחה, בחיות ועם חיוך אנו נפרדים. נדמה לי שמי שישב בתחילת המפגש מדוכא, נראה עכשיו קצת עם אור בעיניים. אני מתרגשת, עולה בי משפט שילך איתי עוד זמן רב, "הם אולי תשושי נפש אבל לא תשושי רגש ונדמה שגם לא תשושי גוף". אני מבינה שזאת מטרת עבודתי איתם. לאפשר להם להיות בשמחה וב"ביחד". להיות במגע אחד עם השני ועם הטבע שעוטף. לתת דרור לסקרנות ולהתרגשות, כמו ילדים...

ממפגש שלישי:

אנחנו נפגשים בכניסה ויוצאים החוצה. רוח קרירה ושמש מחממת מלווה אותנו לעץ הפיקוס הגדול. הקבוצה מתאספת ומכינה בכוחות עצמה מעגל מעלים שמצאו ואספו לטקס הפתיחה הקבוע שלנו. כך הם מסמנים ומגדירים את השטח שלנו, בתוך מרחבי הטבע הפתוחים והגדולים, השיכים לכל. עכשיו הם ממתינים למעגל הכוח, שוב אוחזים ונשענים... זה רק המפגש השלישי והם כבר זוכרים איך לעמוד. שוב, ללא מילים ודרך הגוף כל אחד שואל את עצמו באיזו מידה ניתן לבטוח בגוף המזדקן ואחד בשני... מסתכלים לשמים, לוקחים שאיפה גדולה ומביטים אחד לשני בעיניים. אנו מקשיבים לרוח, עדים לנשירת העלים, לקולות ציפורים ולטמפרטורת השמש. כאן ועכשיו... בחוויה.

אני רואה איך הגוף שלהם מתעורר, את הנשימה שמתרווחת ואת הכתפיים שנרפות. אני משתדלת להישאר איתם בחוויה הזאת, אני – הם והטבע. לתת להבנות ולפרשנויות פסיכולוגיות שרכשתי בהכשרתי לחלוף. הם לא בוחנים אותי וכך גם אני לא אותם, מקבלת את הרוח ואותם.

בדרך בחזרה למרכז אחת המשתתפות עוצרת ליד שיח וורדים ושואלת אותי. "אפשר לקטוף אחד ולקחת הביתה?" אני משיבה לה מבט והיא ממשיכה. "אני אוהבת ורדים אבל בבית הוא ימות ויבול. גם אני מרגישה כך. פעם הייתי כל היום בחוץ, עבדתי וטיילתי בכל מזג אוויר, הייתי חזקה". היא עוצרת ונותנת לי יד. "תודה לך שבאת איתנו לכאן", היא אומרת וממשיכה בדרכה... 

מפגש שישי

אנו נפגשים באית"ן, נותנים ידיים ויוצאים יחידיו החוצה. השמים כחולים, העצים מתחילים ללבלב ומולנו שדה החיטה המוריק.

בטקס הפתיחה המסורתי שלנו רחל מספרת שיש לה היום יומולדת 78... בדרך לשדה, על השביל אני מוצאת גזע גדול ומפוחם ומראה אותו לכולם. הם נוגעים ומריחים אותו. חלק יודעים, אולי זוכרים מה זה וחלק לא. כל אחד לוקח חתיכה והנה הם כבר רכונים על המדרכה, כותבים ומציירים לרחל ברכות ענקיות בעברית, פולנית ועוד... בתוך שמחת היצירה לאף אחד לא אכפת שהבגדים מתלכלכים ואולי שגם הברכיים כבר כואבות. רחל עומדת במרכז השטח המבורך ואני לידה, מחזיקה בידה כמו נכדה, חברה או אולי, אמא. "אף פעם לא הייתה לי יום הולדת כזאת. חבל שאי אפשר לשמור אותם או לקחת אותם הביתה". היא אומרת ודמעה בעיניה. אנחנו חוזרים למרכז עם ידיים ובגדים מפוחמים. למראה הצוות המופתע אנו מסתכלים אחד בשני, שוב, לא אומרים מאום...

זו דרכה של הטבע-תרפיה, משתדלת להישאר פתוחה וקשובה לסביבה. להיות ערה להזדמנויות, להיות ערים ונוכחים, פתוחים למתרחש, לחיים.

מפגש אחד עשרה:

האביב הגיע. אנו יוצאי מהמרכז והולכים במסלול הקבוע. יורדים לכיוון התאנה והשדה, עוצרים ליד ערוגות הורדים, מול השדה הירוק. בניסיון לאסוף את התהליך אני מספרת את סיפור הנוף, שהשתנה איתנו, מתחילת המפגשים לפני כארבעה חודשים, בחורף ועד עכשיו, לאביב. בתוך הסיפור אני שוזרת התייחסויות ואזכורים לתהליכים ואירועים שונים שעברו עלינו באותה התקופה.

אנו ממשיכים ויורדים לשדה החיטה, במפגש השני הינו עדים לזריעתו ועכשיו החיטה כבר גבוהה. השיבולים גדולים ומגיעים לי כבר כמעט לגובה המותניים. ראובן עוצר אותנו. אני עוצרת איתם ומגלה שכולם נותנים ידיים. אני מרגישה בתנועה שמתקיימת במעגל, כמו גל היא עוברת בינינו, בשקט. מתעורר ויכוח, חלק מבקשים להיכנס לשדה ולרקוד בעוד האחרים אומרים שאסור, שזה יהרוס אותה. אני מקשיבה. עדה לעוצמת החיים שמתממשת מולי. לרצון לתת דרור לגוף, לרגש ולדמיון, לנהוג כמו ילדים ולעשות מה שהלב והגוף מבקשים. אני שומעת גם את צידו השני של הויכוח שמייצג אידיאולוגיה וערכים רבי שנים שלמרות הדמנציה והשכחה עדין טבועים ומעוגנים היטב. לא נכנסים לשדה החיטה, רוקדים ושרים לידו. "באלו הידיים עוד לא בניתי די...". הריקוד דועך, אדם לאדם והקבוצה ביחד. עוצרים ומקשיבים בשקט לנגינת החיטה. נדמה שמשהו בשירת העשבים עונה לנו, מזכיר משהו ישן שעדיין מתנגן... 

נדמה שהמפגש הזה עם החיטה הוא מפגש של בני עמק-יזרעאל עם נוף ילדותם, עם הקמת המדינה. עם זיכרונות של האבא או האמא שהיו ושל האישה שבינתיים מתה. זהו טיול למחוזות תפארתם, לפרי יצירתם ולטבע שליווה אותם כל חייהם. שדה החיטה המתנועע ניצב, בעל-זמניותו ונצחיותו כראי וכמשל לחייהם. בשתיקה אנו נפרדים מהשדה. באופק השמש מתקרבת להרים ואנו עושים את הדרך בחזרה. קשורים לרצף החיים הגדול. לבד וביחד, אדם ואדם, אדם וטבע.

בדרך הביתה – סוג של סיכום
יונה שחר לוי, ממפתחי הטיפול בתנועה כותבת: "לרוע המזל, התרבות שלנו מנתקת את ילדיה בגיל צעיר מאד ממקורות הכוח הגופניים. כבר בגיל הגן נדרשים ילדים למקד את כל הקשב וההתכוונות בהישגים מילוליים, "לדלג" מעל צרכי התנועה הרגשית הספונטאנית... אחת התוצאות של המצב הזה היא, שהגוף והתנועתיות המוטורית חדלים להיות מקור כוח ומערכת אלטרנטיביות של "חשיבה גופנית..."

היא ממשיכה וטוענת כי "רוב הדיונים והמחקרים בנושאי גוף-נפש מתמקדים במערכת האוטונומית... בעיקר בצדדים הפתולוגיים של הגוף והתנועה ולא בפוטנציאל של חוסן וריפוי... חסרה הכרה במימד הנפשי של תהליכים תנועתיים ובמימד התנועתי של תהליכים נפשיים" (שחר-לוי. 2004, ע"מ 14-15).

המאמר התייחס לעבודה שכללה בעיקר התנסויות גופניות-תנועתיות ויצירתיות שהתבטאו במבעים תנועתיים ותקשורת רגשית שאינה מילולית. בהתאמה לאוכלוסייה בה פעלה, מרביתה התקיימה ונשארה בתוך המרחב החוויתי וללא ניסיון לתרגמו, לארגנו או לעבדו לנרטיב מילולי או לשיח קוהרנטי.

נדמה ששינויים עדינים בהוויית המשתתפים, ביכולתם להתחבר לשמחה ולחיוניות ובאפשרות להיות ולבטא את עצמם בהווה, היוו את משמעותו העיקרית של התהליך. דרך העבודה החווייתית ומעוגנת הגוף החליפה את הטכניקות הפסיכולוגיות המילולית ואיתם את החיפוש אחר תובנות (insights). נדמה כי הטבע, על פשטותו, מחזוריות וקבלתו האין סופית תמך בדרך עבודה זו ואפשר למשתתפי הקבוצה לחוות וללמוד דברים שמילים רבות וטכניקות התערבות מתוחכמות היו מתקשות בהן.

בהמשך לטעתה של שחר-לוי בנוגע לניתוק ולצמצום הממד התנועתי-רגשי בילדינו ולחוסר בהתייחסות לממד הגופני בעבודה טיפולית מקובלת נראה כי העבודה שהמאמר תיאר מציעה התייחסות אלטרנטיבית לעניין. כזו שנשארת ובוטחת ב"חשיבה הרגשית" ומתייחסת לגוף ולתנועתו כביטוי של הנפש.

בעזרת המפגש הבלתי אמצעי עם הטבע היא מתמקדת בחיבור לכוחות ו"לכאן ועכשיו". היא מתמקדת בנכחות בהווה, שהוא "זמן החיים" המשמעותי לדימנטים. העבודה עודדה את תפקודם של חלקיו הימניים של המוח – הגוף, הדמיון והרגש, חלקים שיתכן ונפגעו מהמחלה פחות ומכאן יכולים לשפר את החוסן ואיכות החיים. עוד נראה כי המפגש עם העונות ומזג האוויר המשתנה, בנוף המוכר והנצחי של ילדותם אפשרה למשתתפים להתחבר לתהליכי השינוי וההזדקנות שחלים עליהם, כאשר קול הטבע נותן לגיטימציה ומנרמל.

חשוב לציין כי המאמר התבסס על עבודה ראשונית מסוגה ומכאן יתכן שגם תמימותה ותעוזתה. קצת כמו בעבודה עם ילדים צעירים או אוטיסטים, גם כאן, הרבה מפרשנות החוויה נשארה בידי כותבי המאמר ועכשיו היא נתונה בידכם – הקוראים. אנו מקווים כי בעתיד ייאסף לתחום עוד ידע שיעזור לאנשים אילו להעביר את יתר שנותיהם בשלווה וקבלה. אנו מקוים כי המאמר האיר את הפוטנציאל הקיים בדרכי עבודה יצירתית ומעוגנות גוף וכאלו שמשלבות בתוכן טבע בפרט. כך אנו מקווים כי הוא ייתן השראה לאנשי מקצוע נוספים, לפתוח דלת ולצאת לטבע...

נשמח לשמוע תגובות למאמר. 

* העבודה עליה מתבסס המאמר זכתה לציון לשבח מטעם הקרן לעידוד יצירת ידע בנושא אלצהיימר ודמנציה, של עמותת עמדא לשנת 2009. היא הוצגה בכנסים שונים ובניהם בכנס "טבע-תרפיה מילדות לזקנה" שהתקיים בספטמבר 2009 באוניברסיטת תל-אביב.

** למידע נוסף על הטבע-תרפיה – מאמרים, כנסים, הכשרות, סרטים ומצגות: www.naturetherapy.org.il   

תודות: אנו רוצים להודות לתמר להב מנהלת מחלקת אית"ן בסב-יום המועצה אזורית עמק-יזרעאל, לצוות איתן ומנהלת הסב יום נוקי בן-שושן על תמיכתם בתוכנית, בכל שלביה. לאבי הדרי שתמך וליווה את העבודה במסגרת ההדרכה שניתנה בתוכנית ההכשרה של הטבע-תרפיה בת.ל.מ 2008 ולד"ר ניצה אייל על המשוב שנתנה למאמר ולעזרה בהשלמתו. 

כותבי המאמר:

ד"ר רונן ברגר – מנהל המרכז לטבע-תרפיה ותוכניות ההכשרה באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז שילוב – אוניברסיטת חיפה. דרמה תרפיסט, רקדן ומורה לקונטקט אימפרוביזציה, מטפל בשיאצו ואקולוג. מלמד במכון לדרמה תרפיה בתל-חי, בתוכנית לפסיכותרפיה ממוקדת גוף שבמרכז שילוב ובמכללת אורנים. הוא כתב את הספר "מקום בטוח" (יחד עם מולי להד) ובשלבי סיום ספרו השני, "טבע-תרפיה במעגל החיים – יישומים מילדות לזקנה". דוא"ל: "> כתובת דוא"ל זאת מוגנת מפני spambots. יש להפעיל JavaScript על מנת לראות את הכתובת    אתר: www.naturetherapy.org.il 

רונית שורץ: בוגרת התוכנית להכשרת מנחי קבוצות בטבע-תרפיה, עובדת בטכניקות טיפוליות  ב"צבע קו וצורה" ובוגרת מסלול הגיל הרך במכללת אורנים.  דוא"ל: " target="_blank"> כתובת דוא"ל זאת מוגנת מפני spambots. יש להפעיל JavaScript על מנת לראות את הכתובת  

מקורות:  

  1. אתר עמותת עמדא: www.alz-il.net
  2. ברגר, ר. (2005). לגעת בטבע. דורות. גליון 80, ע"מ 36-41.
  3. ברגר, ר. (2008). להפוך פרשנות לעשייה. פסיכו אקטואליה. גליון אפריל. ע"מ 16-23
  4. ברגר,ר ומקלאוד, ג. (2007). טבע-תרפיה – מסגרת תיאורטית ויישומית. מידעוס, גליון 46, ע"מ:  22 – 31.
  5. ורטמן,א. ברודסקי,ג. קינג,י. בנטור, נ וצ'חמיר,נ. (2005). קשישים הלוקים בדמנטיה: שכיחות, זיהוי צרכים לא מסופקים ועדיפויות בפיתוח שירותים. מכון ברוקדייל
  6. להד, מ. (2006). מציאות פנטסטית. הוצאת נורד
  7. רוס, ג. (2008). מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת ההחילמה. נורד.
  8. שחר-לוי, י. (2004). מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי. יונה שחר לוי.

    Berger, R. (2009a). Nature Therapy – Selected Articles. (2009). The Nature Therapy Center.

10.  Berger, R. (2009b). Being in nature. Journal of Holistic Nursing, Vol. 27, No. 1, 45-50.

11.  Cushman, P. (1990). Why is the self empty: towards a historically situated psychology. American psychologist, 45, 599-611.

12.  Gergen, K. J. (1991). The shattered self: dilemmas of identity in modern life. New York: Basic.

13.  Grainer, R. (1995). The glass of heaven. London & Bristol: Jessica Kingsley Publishers.

14.  Jennings, S. (1998). Introduction to Dramatherapy. London: Jessica Kingsley Publishers.

15.  McLeod, J. (1997). Narrative and psychotherapy. London: Sage.

16.  Roszak, T. (2001). The voice of the earth. Grand Rapids: Phanes Press.

17.  Rubin, A. J. (1984). The art of art therapy. New York: Brumel Mazel.

18.  Turner, V. (1986). The anthropology of experience. Evanston, ILL: Illinois University Press.

19.  West, W. (2000). Psychotherapy & spirituality: crossing the line between therapy and religion. London: Sage

  1. Totton, N. (2003). The ecological self: introducing eco-psychology. Counseling and Psychotherapy Journal, 14, 14-17.

 

 

 

חדשות-ועדכונים

ראה:בכותרת כנסים וימי עיון 

 LET'S PLAY
אימפרוביזציה כמדיום מרכזי בטיפול, הנחייה ופרפורמנס
כינוס בין-תחומי חוויתי
חמישי 7/6/2016 -
שישי  
 8/7/2016
במכללה האקדמית
לחברה ואמנויות, נתניה