english עברית
   
TEXT_SIZE

בחזרה לטקס : הטקס ושילוב אומנויות כמסגרת וציר מרכזיים בטיפול יצירתי
ד"ר רונן ברגר
המאמר נכתב עבור הכנס Art as Therapy, אוניברסיטת  תל-אביב, 4.7.2010  

תקציר
מאמר זה יציג כיצד התפיסה והמודל הטקסי (Ritual) יכולים להוות מסגרת לטיפול יצירתי שפועל בחוויה ושנשאר בה ללא פרשנות או עיבוד מילולי - קוגניטיבי. באמצעות שני תיאורי מקרה והתייחסות למונחים רלוונטיים הוא ידגיש כיצד החוויה הגופנית-יצירתית ושילוב האומנויות יכולים להוות ציר מרכזי בטיפול הפועל דרך תהליכים הקשורים לאונה הימנית של המוח, בדרך א-לוגית ושמעבר למילים.

מילות מפתח: טקס, שילוב אומנויות, דרמה תרפיה, טיפול בתנועה, טיפול באמנות חזותית, גשטלט, עבודה קבוצתית.

הקדמה:
התהליך היצירתי-אומנותי עומד בליבן של כל הגישות היצירתיות לטיפול. המשחק והמגע בחומר והחוויה הלא-מילולית מחזקים את החיבור לדמיון, לגוף ולרגש – ערוצי ריפוי חשובים. הם עוקפים הגנות קוגניטיביות ומרחיבים את הדפוסים והפרספקטיבה על החיים, בזמן שהתהליך היצירתי והחוויה האסטטית עוזרים לפתח גמישות ולהתחבר לתקווה (חזות ושגב-שהם, 2004) (Berger, 2009; Chaiklin & Wengrower, 2009; Jennings, 1992; Lahad, 2002; Rubin, 1984). תהליכי ריפוי אלו מתבססים על תהליכים א-לוגיים לא-מילוליים הקשורים לחלקו הימני של המוח. הם קשורים ומופעלים באמצעות החוויה ולא דרך המילים והתובנה. כמו הטקס הקדום כך גם הטיפול בתנועה, הדרמה תרפיה, הטיפול במוסיקה ובאומנות החזותית זקוקים ותלויים בחקר היצירתי-משחקי ובביטויו האקספרסיבי כדי להגיע לטרנספורמציה ולריפוי המתבקשים (Jennings, 1992,1998; Jones, 1996; Lahad, 2002; McNiff, 1992; Zinker, 1977). בראשית דרכן התרפיות בהבעה ויצירה התייחסו לתהליך היצירתי כ"לב הטיפול", אך בשנים האחרונות, בד בבד עם תהליך האקדמיזציה והניסיון של "הטיפול בהבעה ויצירה" לקבל הכרה ממסדית, נראה כי חל פיחות במקומה המרכזי של האומנות בטיפול היצירתי והתחזקות הגישה המתייחסת אליו (רק) כמדיום נוסף בתוך טיפול שעיקרו מילולי.

במאמר אנסה להציג את הפוטנציאל של התפיסה והמודל הטקסי כמסגרת להבניה, לפיתוח ולתחזוקת תהליכי טיפול יצירתי שפועלים דרך החוויה ונשארים בה. באמצעות שני תיאורי מקרה מעבודה עם סטודנטיות בתוכניות הכשרה למטפלים והתייחסות לשאלונים שניתנו לאחריה אראה כיצד מודל וגישה חווייתית זו יכולים להכיל תהליכי התפתחות וטרנספורמציה מורכבים (ולפעמים כאוטיים) ולארגן את משמעותם בתוך הגוף והחוויה, ללא צורך בפרשנות או עיבוד מילולי-קוגניטיבי. באמצעות כתיבה נרטיבית ותיאורית אנסה להדגים את הפוטנציאל המרפא העצמאי של התהליך היצירתי והחוויה הגופנית-דמיונית-יצירתית. אנסה להראות את האופן שבו השילוב של המדיומים השונים של האומנויות (דרמה, תנועה, אמנות חזותית, מוסיקה וסיפור) והמעבר ביניהם יכול לקדם את התהליך ולפתוח אותו לערוצים נוספים (גישת האינטר-מודל) (McNiff, 1992, Rubin, 1984; Zinker, 1977). תוך שיתוף במחשבות ורגשות שעלו בי במהלך העבודה אדגיש את תפקידיה המיוחדים והחשובים של הקבוצה בעבודה שכזו ואת ההכרחיות של אמונת המטפל בתהליך עצמו ובמוכנותו לקחת את הסיכון ולהאמין כי השביל המסתתר בנוף הסבוך יתגלה. הגישה שאציג במאמר אינה מנוגדת לאף אחת מהגישות האחרות המוזכרות. יחד עם זאת היא מציעה גישת עבודה נוספת שיכולה להרחיב תהליכים טיפוליים ולקדם אותם בכיוונים נוספים. 

הטקס כמסגרת טיפולית
בתרבות השבטית והמסורתית שחיה מתוך תפיסה דתית וקולקטיבית הטקס היווה את המסגרת הקונספטואלית והיישומית שעזרה ליחיד ולקבוצה לעבור משלב ומעמד חברתי אחד לאחר, להחלים ממחלה או מצוקה פיזית-רגשית ולהשלים עם סיפורי חיים ורגשות קשים. הטקס יצר מסגרת סימבולית ויצירתית בתוך מרחב נפרד מוגדר, מרחב מקודש (sacred space), שעזר ליחיד ולקבוצה להתמודד עם תופעות מגוונות הקשורות בחוסר שליטה ואי ודאות
(Penzik, 1994; Turner, 1986). הטקס התקיים במסגרת קבוצתית כשחברי הקבוצה משמשים כמשתתפים פעילים וכקהל. הוא התבסס על החוויה היצירתית-אומנותית-קתרטית ונוהל והתקיים בעזרת השאמאן. תפקידו וכוחו של השאמאן נבעו לא רק מתיפקודו כ"פרפורמר ובמאי" בעל  תפקיד מרכזי בקיום ובניית הטקס אלא גם בסגולות המטה-פיזיות והרוחניות שקיבל יחד עם כניסתו לדמות ולמרחב הטקסי. האמונה הדתית-סימבולית שעיגנה את חווית כל המשתתפים, השימוש בסמים, כמו גם אישיותו המיוחדת וההכשרה שעבר עזרו לו להתחבר עם כוחות מטה-פיזיים ומיסטיים שבעזרתם עזר לטרנספורמציה ולריפוי להתרחש (מגד, 1998; שוורצמן, 2007). בנוסף לתפקידי הטקס שפורטו קודם נראה שהמכלול החוויתי שכלל והמסגרת האמונית-דתית שלו עזרו ליחיד ולקבוצה ליצור חוויה של סדר, רצף ושליטה בעולם (שנתפס) כאוטי ומפחיד. הוא יצר חווית אחדות בין-אישית עם הטבע והיקום ובכך סיפק ליחיד ולקבוצה משאבי התמודדות חשובים.

אנתרופולוגים רבים כתבו על המשמעויות הטיפוליות הנרחבות של הטקס
 (Turner, 1986 Eliade, 1959; Levi-Strauss, 1980;). גם מטפלים רבים התייחסו למרכיבים המרפאים הנרחבים שיש לטקסים בתוך הטיפול המודרני ואת יכולתם לעזור לאנשים להתמודד עם אובדן ומשבר בפרט (Al-Krena, 1999; Berger, 2009; Berger & Lahad, 2009
Berger & McLeod, 2006; Van Der Hart, 1983;). אחרים התייחסו לטיפול כולו, על הסטינג וההתנהגויות החוזרות ונשנות שהוא כולל ועל השפה הסימבולית שלו ונפרדותו מחיי היומיום, כסוג של טקס מודרני שבא לענות על אותם צרכים בסיסיים ואוניברסאליים ועל כאלו הקשורים בהתמודדות ובקשר עם הגדול ממנו (Al-Krena, 1999; Rowan, 2005; West, 2002). יחד עם זאת נראה שהראשונים שהתייחסו לטקס, על מאפייניו החווייתיים והתיאטרליים, הקבוצתיים והמטה פיזיים כמסגרת וציר מרכזי לטיפול היו חלוצי הטיפול בהבעה ויצירה. סו ג'נינגס, אנתרופולוגית, שחקנית וממייסדות הדרמה תרפיה מתייחסת לקשר שבין הדרמה תרפיה והטקס ואומרת: "העבודה של אמני תיאטרון כמו גם עבודת האנתרופולוג והמטופלים תורמת להבנה כי הדרמה תרפיה כמודל (טיפולי) מתבססת על הטקס (המסורתי). מודל זה צריך ליצור הצהרה מטה-פיזית כמו גם פיזית על חולי ובריאות. הוא מדגיש את הדיאלוג בין חלקי האישיות השונים ואת האינטראקציה בין הממד הפיזי והמטה-פיזי דרך הדמיון והמעשה הדרמטי". (תרגום חופשי, Jennings 1995, pp:93) . תפיסה דומה לזו של ג'נינגס מתבטאת בקונספטים הבסיסיים של הדרמה תרפיה, כגון המציאות הדרמטית, המרחב הפנטסטי ועקרון ההרחקה (, Jennings, 1995, 1998; Lahad, 2002) ובגישת העבודה הכללית של הדרמה תרפיה שמשלבת טקסים ומתבססת על המודל הטקסי כציר עבודה מרכזי (Chaiklin & Wengrower, 2009;Grainer, 1995; Jennings, 1992; 1998; Jones, 1996 ). הגישה הטקסית מתבטאת גם ביתר תחומי הטיפול בהבעה ויצירה, בקונספטים תיאורטיים ובמודלים יישומיים שלהם (McNiff, 1992; Rubin, 1984; Stromsted, 2009  ). חשוב לציין כי התפיסה והמודל הטקסי שונים מהטיפול הפסיכולוגי המילולי, לא רק בדרך החווייתית שבה הם פועלים כשהם שמים במרכז את החוויה היצירתית – גופנית – דמיונית אלא אף בתפיסה הקונספטואלית של הטיפול עצמו ושל ההתייחסות ל"מה מרפא בו". הם אינם מתרכזים בתהליכים שקשורים בקשר הבין-אישי או בתהליכים הקשורים לתובנה (insight) ולמודעות, אלה הקשורים לאונה השמאלית של המוח, אלא בתהליך היצירתי ו/או קתרטי עצמו. הם מתבססים על תהליכים א-לוגיים וספיראליים הקשורים לאונה הימנית של המוח, תהליכים שמדברים את שפת הדימויים, המטפורות, הצורות (images) והתחושות ולא את שפת המילים והקוגניציה (Chaiklin & Wengrower, 2009; Grainer, 1995; Jennings, 1992; 1998; Jones, 1996; McNiff, 1992; Rubin, 1984;). כך הפרקטיקה של הטיפול בהבעה ויצירה מתייחסת ומעגנת את עצמה בתיאוריות שמדגישות את הפוטנציאל המרפא של המשחק והתהליך היצירתי ואת האופן בו פיתוח הדמיון והקשר עם הגוף תורמים להתפתחות האישיות ולהחלמה. ניתן להדגים גישה זו באמצעות מודל הגש"ר מאח"ד שאינו מתמקד בניסיון לפתור קונפליקט פסיכולוגי או ליצור תובנה אלא לפתח ולהרחיב את הקשר והיכולות הקשורים לגוף, לקוגניציה, לרגש, לאמונה וליכולות החברתיות (Berger & Lahad, 2008). על-פי תפיסה זו, פיתוח זה ירחיב את כישוריו הכלליים של האדם ויעזור לו לצקת משמעות לחייו, לפתור קשיים ולהתמודד עם משבר וקושי. לאור התהליך שתיארתי בתחילת המאמר, של המעבר משימוש באומנות כציר מרכזי בטיפול, לכזה שהופך להיות עוד מדיום בתוך טיפול שעיקרו מילולי ומבוסס תובנה, חשוב לי להדגיש כי מחקרים מתחום הטראומה מגלים כי חלק ניכר מזיכרוננו נאגר בחלקו הימני של המוח, זה שמדבר דימויים, תחושות, צורות (images), ומטפורות. כדי לגעת, לעבוד, לשחרר ולרפא אותם יש צורך לדבר בשפתם הלא-מילולית (להד וברגר, 2010; להד, דורון, אילון, קפלנסקי ולייקין 2009; רוס 2008). הבנה זו מדגישה את הפוטנציאל החשוב שיש לשימוש באומנות ולמעבר בין המדיומים השונים שלה בטיפול בכלל ובכזה שמתמקד בטראומה בפרט.

לאור תהליך זה ולקראת הכנס ART AS THERAPY אנסה בעזרת שני תיאורי מקרה להמחיש כיצד המודל הטקסי יכול להוות בסיס להבניית וקיום תהליכי שינוי והתפתחות שפועלים בתוך החוויה היצירתית ונשארים בתוכה, במרחב הפנטסטי (Lahad, 2002) ובמרחב הדרמטי
 (1998Jennings,) ודרך השילוב והמעבר בין המדיומים השונים של האומנויות. שני המקרים שאציג ידגימו  יישומים אפשריים של תפיסתי ויציגו מורכבויות שדרך עבודה זו יכולה לכלול.

תיאור מקרה 1: איך שיר נולד...
יוני 2009, שמונה עשר נשים בגילאי 60-30, כולן מטפלות שבאו לתוכנית "פסיכותרפיה ממוקדת גוף" שבמרכז שילוב, כדי ללמוד כיצד ניתן לתת לגוף יותר מקום בטיפול נפגשות איתי עכשיו, בקורס "מהמילה אל הגוף ומהגוף למילה", כדי ללמוד כיצד ניתן להיעזר בעבודה גופנית-תנועתית-קולית כדי לגעת ולחלץ סיפורים טרום ו/או א-מילוליים מהגוף ובהמשך בעזרת היצירה והמטפורה לתת להם מילים ומשמעות מיטיבה. כל המשתתפות מכירות כבר את דרך עבודתי האינטר-מודלית והטקסיות, הדוגלות בכך כי רב הנסתר על הגלוי וכי הדרך מתגלה מתוך ההתנסות והתהליך עצמו. חלקן שמחות, חלקן סקרניות וחלקן חוששות... אני מתבונן בהתמקמותן בחדר, בחיבוקים ההדדיים ובהיצמדותן לשולחן הכיבוד ולכיסא. אני קולט את הדינמיקה ההססנית ומחליט לפתוח בעבודה גופנית ולא בשיחה. מזמין אותן להניח את כוסות השתייה בצד, לחלוץ נעליים ולהתחיל ללכת בחדר. ברקע נשמע קולה המתנגן של דיווה פרמל (Deva Premal) ששרה מנטרות הודיות ואני מזמין אותן לומר אחת לשנייה שלום, ללא מילים, דרך הגוף, בג'סטה ובמגע. לאט לאט הדיבורים נפסקים ואמירת השלום הופכת למפגש אצבע בכף יד, ראש בכתף, יד בבטן. אני מבקש מהן להמשיך ולפגוש את עצמן בתנועה, לעבור על כל חלקי הגוף ולומר להם "שלום, מה שלומך"? כך, תוך התייחסות לקונספט של כוכב הים star fish)) מה Body Mind Centering (Bainbridge-Cohen, 1993; Hartly 1995) ובעזרת שימוש בדימויים (Lahad, 2002) אני מבקש לדמיין את הידיים, כפות הרגלים, הקודקוד והזנב כמברשות גדולות וטבולות בצבע, כך שכל תנועה שנעשית משאירה על הרצפה, באוויר או על חבר חותם או ציור. הדימוי עוזר להן להשתחרר ולהיכנס למרחב התנועתי-יצירתי כאשר התנועה בחלל נעשית גדולה ומשוחררת יותר. אני מזמין אותן לעצום עיניים ולרקוד את הריקוד הראשון שלהם, להיום. אצל חלק הוא גדול ומתפרש ואצל אחרות, הוא קטן ופנימי, בקושי נראה. לקול המנטרה אני מזמין אותן להוסיף לריקוד גם קול, להצטרף לניגון שחוזר על עצמו שוב ושוב. חלק מצטרפות בקול רם ואחרות בשקט. המנטרה מסתיימת ואני מזמין כל אחת להמשיך לשיר בלעדיו, למצוא את הקול האוטנטי שלה. לאט החלל מתמלא בקולות, כל אחת והקול שלה וביחד מקהלה גדולה. זה מרגש ועוצמתי. אני משמיע גונג שמסמל את התכנסות הריקוד ואת סיום הסאשן. הפסקה.

אחרי ההפסקה אנו נפגשים לשיחה במעגל. אני משתף במטרות ודרך העבודה של הסדנה ומבקש לשמוע על החוויה שלהם, מהבוקר. עפרה מספרת שהייתה לה חוויה מוזרה. "לקח לי הרבה זמן למצוא ולהשמיע את הקול שלי וכששמעתי אותו לא זיהיתי אותו. הוא נשמע לי זר, כאילו הוא לא הקול שלי". אני שואל האם תוכל להשמיע אותו עכשיו. היא מנסה, "אה, אה, אה..." אני צוחק, זה מזכיר לי תינוק שמשמיע הברות בפעם הראשונה, מתרגש ונבהל מהגילוי. "מזל טוב", אני אומר. "ברוך הבא"...

בין הילדה לסבתא, טבעון לפולין
למחרת לאחר סאשן של תנועה וקול, שמזכיר ומפתח את העבודה מאתמול אנו נפגשים, שוב לשיחה במעגל. עפרה מספרת שמאז ששבה הביתה אתמול לא יכלה להפסיק לשיר ולזמזם שירים מהילדות המוקדמת עם סבתא ושירים מהכבש השישה עשר, איך שיר נולד וכאלו... בהתרגשות ובליווי תנועות ידיים היא מספרת כיצד בן זוגה צחק ואמר לה "מה, נולדה לי – זמרת?"... אני חושב על הניסוי הגשטלטי ועל הרעיון של מעגל ההתנסות (Kepner, 1987; Zinker, 1977) ושואל את עפרה האם היא רוצה לערוך ניסוי קטן, של חמש דקות, אולי זה יוכל להבהיר או לפתח משהו. היא נענית. אני מבקש מחברה לשבת מאחוריה, להצטרף ולהגדיל את תנועות הידיים שלה בזמן שהיא מספרת לנו שוב את הסיפור. יחד עם תנועת הידיים הגדלות מתחזק גם קולה של עפרה, שהופך מדקיק וכמעט לא נשמע, לכזה שממלא את כל החדר. הניסוי מסתיים ונראה שמשהו, ברמת החוויה הושג. אפשר היה לעצור כאן. אני מציין זאת, וגם, שואל האם תרצה להמשיך ולערוך ניסוי ארוך יותר. שוב, ומתוך הביטחון שנוצר בי ובדרך העבודה, היא נענית. אני מבקש ממנה לשים על ידיה ורגליה שרשרות פעמונים שהבאתי ולהיכנס למרכז המעגל. היא נבהלת. "אף פעם לא הייתי במרכז", היא אומרת. חברותיה לקבוצה עוזרות לה ללבוש את הפעמונים ולהיכנס למרכז המעגל. "יופי", אני אומר ומבקש ממנה לשיר לנו את השיר הזה, איך שיר נולד... היא עוצמת עיניים ומתחילה...

"איך שיר נולד", כמו תינוק... בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה, וכולם שמחים ופתאום איזה יופי הוא הולך לבד, איך שיר נולד?... כמו תינוק...

הקבוצה מצטרפת כמקהלה כשאני מנצח על עוצמתה, לפעמים מחליש את קולות הקבוצה ונותן לעפרה להיות סולנית כשהקבוצה ברקע, ולפעמים נותן לקולה להיות אחד ממקהלה שלמה. אנו מוסיפים עוד פעמונים, מצילתיים, וגונגים, חגיגה...

לאחר מספר דקות, כאשר האנרגיה מתחילה לדעוך והשלב הזה בניסוי מסתיים אני מבקש מארבע בנות להחזיק ולעטוף לעפרה את הראש, הגרון, הלב והבטן בזמן שהשירה דועכת והקול מתכנס. במקביל מבקש מחברה אחרת לעבור לאורך צידה האחורי עם הגונג ולסיים בקול ארוך וחזק יותר מעל הראש. בגוף של עופרה נוצרת תנועה ספיראלית, מהאגן לראש ובחזרה. שוב נשמע קול חרישי, ממקום עמוק, כאילו רחוק יותר. אני שואל אותה למי היא שרה... בעיניים עצומות היא מחייכת וממשיכה את הניגון. "אני שרה לסבתא שלי, או אולי, היא שרה לי...".

אני מבקש שתתחיל ללכת במעגל, בתוך המעגל הקבוצתי תוך כדי חיפוש המנגינה הזאת, של סבתא. "אני לא זוכרת" היא אומרת, "אז תמציאי", אני אומר. מתוך המעגלים נובע קול שהופך למנגינה ולשיר... אויצר, אויצר שלי, אה-אה-אה-אה-אה, אויצר, אויצר שלי (אוצר שלי בניגון יידישי שכזה). אני מבקש מכל הסבתות שבקבוצה להצטרף ולהחליף את ארבע הבנות שממשיכות להחזיק את הראש, הגרון, הלב והבטן של עפרה בזמן שהיא הולכת ושרה במעגל. הן מצטרפות לטקס, בתוך המעגל הגדול יותר, שגם הוא שר איתן, ביחד. נעמה נכנסת ומחזיקה את ידיה של עפרה מלפנים. היא מתחילה ללטף וללוש אותן. משהו קורה במפגש החושי והאינטימי שביניהן. בלי מילים, השירה מתחזקת וממלאת את כל החדר. פתאום ולא ברור בדיוק איך, אבל נדמה שאנחנו בכפר בפולין. אפשר לשמוע את העגלה שרתומה לסוס, עוברת ומוכרת חלב. להריח את ריח חלת השבת ולראות את נרות השבת הדולקים על עדן החלון. נדמה שאלפי אנשים מגיעים וממלאים את החדר, מפולין, גרמניה, אוקרינה ואוסטריה. שירים שסבתא וסבא שרו לנו, זמירות שבת ותפילות. בעברית, יידיש, פולנית ורוסית. אני נזכר בסבתא שלי ומתגעגע.

השיר הופך לתפילה שמעצימה ומשלהבת את הטקס. רגע אחד נדמה שהוא קדיש לשישה מליון ורגע שיר לתינוק שרק נולד. עבר, הווה ועתיד נפגשים. כך גם הכפר, הגטו והכותל, החיים והמתים – כולם. מזמורים מהגלות ותפילות מהסידור נותנים מקום לשירים בעברית - תפילות ישראליות ומודרניות, שירים על סוף המלחמה ובוא השלום, אמן לילדינו. כולנו נותנים ידיים – מחזיקים ומוחזקים. החוויה הטרנס-פרסונאלית הזו יוצרת תחושה של קדושה, של השתאות. לא ממש יודעים מה לעשות עכשיו, האם ואיך להיפרד? אני יוצא מהמעגל ומחפש בין ערימת הדיסקים משהו שיעזור לי לאסוף ולסיים את הטקס הזה. נתקל בשיר שבו סיימנו אתמול ושם אותו בטייפ. לקולה של ריקי גל, המעגל רוקד, משתחרר. "היי שקטה, עכשיו הכל בסדר..." כולם בריקוד אחד ולכל אחת קול משלה. תם ונשלם הטקס, נולד שיר, אישה וקבוצה.

מהגוף למילה
תיאור המקרה הזה מדגים כיצד התפיסה והמבנה הטקסי יכולים ליצור ולהבנות, להחזיק ולפתח תהליך טיפולי שלם הנשאר ומתבסס על החוויה היצירתית-גופנית. הוא מציג כיצד השימוש ברעיונות של הניסוי (experiment), המגע, ומעגל ההתנסות של הגשטלט יכולים להקנות לתפיסה הטקסית שהוצגה צירים יציבים, עמוקים וגמישים דיים כדי לאפשר את התנועה והביטחון שהתהליך ומשתתפיו מבקשים כדי שנושא העבודה (דמות במונחי הגשטלט) יוכל להתגלות, להתבטא ולהתפתח. ההתייחסות לעבודה כניסוי ומשחק (play) מאפשרת למנחה ולמשתתפים לקחת סיכון, להיכנס ולשהות, בביטחון יחסי למרחב ה"כאילו" (as if) ולמציאות הפנטסטית-גופנית-טקסית. כך המטפל יכול להתחבר לרמזים שעולים מדימוי, צורה או ג'סטה גופנית (Image) שהמשתתף המרכזי (פרוטגוניסט בשפת הפסיכודרמה) מביא ותוך כדי שילובם עם כאלו שעולים בקרבו ומתוך הקבוצה להבנות ולפתח חוויה יצירתית-תיאטרלית אינטגרטיבית, גוף-רוח-נפש. על-פי תפיסתי ובדומה לתפיסות שהוצגו בראשית המאמר בעצם ההישארות בחוויה המתפתחת הזאת מתקיימים תהליכי התפתחות וטרנספורמציה אישיים וקבוצתיים חשובים, המעוגנים בתהליכים א-לוגיים וספירליים, אלו שנמצאים מעבר למילים.

תיאור מקרה 2: קוברים את החתול...
אוקטובר 2009, קורס מהגוף למילה פותח את השנה בתכנית "פסיכותרפיה ממוקדת גוף" במרכז שילוב. הפעם משתתפות בו רק תלמידות שנה ג' (שבמפגש ביוני היו שנה ב'). בדומה לסדנה הקודמת, היום הראשון נפתח בסאשן תנועתי ארוך המבקש לאפשר לכל משתתפת "להגיע, להתחבר ולהיות" עם ובתוך הגוף שלה, הנוכח והמתנועע במרחב. בהתחלה החדר הכיל תנועה ונוכחות גופנית מעטה, אך עם הזמן, ההצטרפות למוסיקה ובעזרת הצטרפותי לתנועה בחלל הוא הלך והתמלא. שוב היה יפה לראות כיצד הקול תומך בתנועה ולהפך וכיצד העיגון הגופני תומך בנוכחות השלמה. המשכנו בעבודה בזוגות בה אחת מניחה יד על חברתה ומצטרפת לתנועתה בחדר. באחת מפינות החדר ראיתי את נתנאלה יושבת מכורבלת על הרצפה כשציפי מניחה עליה יד – מאחור. נתנאלה נעה בתנועות לא סדירות של התכווצות והתרחבות, בתוך המבנה המכורבל הזה. כשהתקרבתי יכולתי לשמוע קול יללה, ספק יבבה חרישית שעולה מהתנועה הזו. הנחתי עליה יד והצטרפתי לתנועה ולקול. יכולתי לראות שנתנאלה בקשר איתי ויכולה לשלוט בתנועה ובקול. כשאני עד לתנועה ולקול הזה, שנאסף בחזרה לתוך הגוף, הסתיים התרגיל והיום המשיך.

בבוקר שלמחרת ולאחר פתיחה גופנית אחרת אנו מקיימים שיחת עיבוד והמשגה על התהליך שהתקיים אתמול. בסופו אני שואל מי תרצה לעבוד היום... אתי אומרת שמוכנה לעבוד על נושא "בקשת עזרה" ולא מרחיבה. נתנאלה מצטרפת ואומרת שרוצה לעבוד על נושא "החתול" – "משהו מעיק שמלווה אותי כבר שנים ונוכח לי כאן כבר מאתמול". לאחר הפסקת הצהרים שתיהן עדיין רוצות לעבוד. דרך משחקים ועבודה גופנית-קולית אנו יוצרים שוב קבוצה ומחממים את הגוף והיצירתיות. בהתאם לתפיסתה של צ'יס אני מצטרף לתנועה המתקיימת בקבוצה (Chaiklin & Schmais, 1993), נותן לה ביטוי ואף מעצים אותה. אנו רוקדים "שאבתם מים בששון", "יש לנו תיש במעגל" ומשחקים בחתול ועכבר. לאחר שארוחת הצהרים "יורדת" אני מזמין את מי שרוצה לעבוד היום להיכנס למעגל, לספר את סיפורה ולשכנע אותנו לעבוד עם סיפורה, כך, שבסוף המעגל הקבוצה או המשתתפות עצמן יבחרו עם מי נעבוד. בהתאם לרוח פסיכודרמטית זו נתנאלה נכנסת ראשונה ומספרת "אני חתולה, מיאו... חתולה בהריון. נכנסתי לארון ללדת ופתאום ילדה אחת פתחה אותו כשאני באמצע, מיאו... הצילו... המון דם. אני רוצה לצרוח אבל לא יוצא לי קול, מיאו...". אתי נכנסת אחריה ואומרת "אני רוצה לעבוד על נושא העזרה". לי, כמתבונן מהצד לא ממש ברור האם אתי נכנסה לעזור לנתנאלה או לבקש עזרה לעצמה. אני לא מספיק לתת הנחייה נוספת ונתנאלה, בדמות החתול לוקחת יותר מקום במעגל. זה מתבטא בדחיסות האנרגיה הרגשית והגופנית שלה וגם בעצמת ה"מיאו" שהחתול משמיע, חתול שהולך וגדל והופך למאיים ולחושף שיניים. אני מזמין אותן לדיאלוג אחת מול השנייה. אתי מנסה לעזור ולהרגיע את החתול בליטוף אבל זה רק מתעצבן ונעשה תוקפני יותר. באסרטיביות תוקפנית החתול מוריד את הידיים של אתי שמנסות להרגיע אותו ודוחף אותה אל עבר המעגל שמקיף אותן. בין אתי לחתול מתפתח מאבק שמגלה סיפור, יחסים ותפקידים קלאסיים: קורבן – תוקפן...

לאחר שהחתול נושך את אתי שצועקת "די" אני עוצר את המשחק, רואה שעבור אתי הגבול בין החוויה המשחקית לחוויית המציאות, של היותה קורבן הופך לדק מאד. אני רואה שהיא נבהלת וכך גם חלק מהמשתתפות האחרות שעומדות במעגל ושומרות. אני עוצר ומבקש מאתי לצאת. בודק מה שלומה ומה שלום נתנאלה, שיכולה לצאת מדמות החתול שבמרחב הדרמטי ולשוחח איתי, במציאות. אני מבין כי הסיטואציה מורכבת ועם זאת בוחן המציאות של נתנאלה תקין. היא יכולה להיכנס ולצאת מהדמות, לווסת את העוצמה הרגשית שלה ולהיות בקשר עם יתר בנות הקבוצה ואיתי. אני שואל אותה ואת הקבוצה האם הן רוצות להמשיך והן עונות בחיוב.

החתול שב ללא קושי, גדול, עצבני ותוקפני ממקודם. הוא נע בתוך המעגל בתנועה עצבנית, משמיע קולות ויללות קולניות מפחידות. נתנאלה אומרת לנו שהיא רוצה להוציא את החתול הזה ממנה, שהוא מכאיב ולא נעים לה איתו יותר. בנות הקבוצה מצמצמות את המעגל ומתחילות ללוש לה את הגוף. החתול נרגע לרגע אבל כעבור רגע נוסף ממשיך לילל בקול. נתנאלה אומרת שזה עוזר אבל זה לא מספיק...הקבוצה ממשיכה ללוש אותה, אבל, נתנאלה אומרת שזה לא מספיק...

אני מודע לגבולות ההכלה הגופניים והרגשיים של הקבוצה וגם למגבלת הזמן, נזכר בטקסי הוצאת השדים שהייתי עד להם בהודו ולתיאורי מקרה כאלו ששורצמן וטרנר מתארים מעבודתם באפריקה (Turner, 1986, שוורצמן, 2007). אני מבקש מחברות הקבוצה להרפות לאט, לאט מנתנאלה ושואל אותה מה עוד יכול לעזור. שוב אני שמח לראות שהיא יכולה לצאת מדמות החתול ומהמרחב הדרמטי ולדבר איתי, "כאן". היא אומרת שאם מגע לא עוזר אז אולי הקול שלו. "אני שומעת כל הזמן את הקול שלו מבפנים, אני רוצה לשמוע אותו מבחוץ". הקבוצה נעמדת סביבה ובהשראת קולות החתול שנתנאלה משמיעה מנסה להשמיע ולהדהד לה את הקול של החתול. זה מתפתח לצעקות וצרחות עד שנתנאלה מזהה קול אחד שנשמע כמדויק באוזניה. "כן, זה נשמע בדיוק כמו החתול הזה". עיניה עצומות ואני יודע שזה הקול שאני עושה. אני מגביר אותו עד שהוא הופך לצרחות – יבבה – זעקות חזקות מאד. נתנאלה מתחילה לבכות ולצעוק – "תוציאו אותו ממני, תוציאו אותו ממני..."

זה נמשך ונמשך ואני רואה שהקונפליקט לא נפתר, שהחתול לא יוצא... מבקש עזרה מהיצירתיות שלי ונזכר במורי לדרמה תרפיה ולתיאטרון, ובשאמאן שחברתי אליו בהימלאיה, מה הם היו עושים עכשיו?... אני מנסה לגייס את כל הידע שיש לי כדי להתמודד עם הסיטואציה הדרמטית והמורכבת הזו, שמתחילה להפחיד גם אותי. אני משנה כיוון ופונה מהמדיום הדרמטי-תנועתי למדיום אחר, של יצירה חזותית. כדי לעזור בשינוי הסצנה והתהליך אני מעביר את הקבוצה למרחב אחר בחדר ומביא גיליונות נייר בריסטול גדולים, צבעי פנדה ופחם. שוב מבקש מהקבוצה להקיף את נתנאלה במעגל ומבקש ממנה לצייר את החתול, להוציא אותו החוצה על הדף. אני חושב על עקרון ההרחקה של הדרמה תרפיה ומקווה שהיא תיצור גם חוויה פנימית של ריחוק מהחתול ובעקבותיה גם ניפרדות, מקווה שהפעם הוא יצא...

היא מתחילה – אומרת "אי אפשר, הוא גדול מידי". מביאים עוד דף..

זה נמשך ונמשך ונראה כציור אובססיבי, כהקאה שלא ברור אם יהיה לה סוף. הקשקוש השחור מתפשט על כל הדף ועכשיו הופך גם לאדום. היא אומרת איזה טקסט על השואה ועל ילד שמת, שברי משפטים שאיני מצליח לשמוע במלואם. האקסטזה נמשכת ונראה לי שלפחות בזמן ובמרחב שעומד לרשותנו לא תהיה התרה של העניין. אני קורא לאלוהים... אולי הוא יכול לעזור...

נתנאלה מבטלת את הניסיון שלי לפנות לשפה האמונית (תפיסת הגש"ר מאח"ד, Lahad, 2002)  באומרה "אין אלוהים". היא ממשיכה לקשקש במרץ.

אני נזכר בסדרה של טקסים בהם הייתי בהימלאיה בהודו. טקסים בהם, השאמאן, עבד עם אותו אדם, פעם אחר פעם על גירוש שד מגופו. בכל פעם חלה הקלה אבל רק בפעם השלישית, בטקס גדול בלוויית כל אנשי הכפר, ולאחר שהטבילו את האדם (או, אולי את השד) בנהר הגדול, השד – הדיבוק יצא. אני מבין שאולי השד-חתול הזה לא ייצא – יגורש היום, ושצריך לחפש דרך מיטיבה אם לא להוציא אותו, אז לפחות להרגיע אותו. למצוא מקום בו יוכל להתקיים בתוך הגוף, בשלווה יחסית. בניסיון להביא להתרה או לסיום זמני, או חלקי אני מנסה למצוא עוד סצנה שתעזור ליצור סיום מיטיב...

אני מביא נרות וקורא לכולם להתכנס לטקס הלוויה של החתול. על רקע הקשקוש שדועך אני סופר אחורה ומסמל לכולם להתכנס...  נתנאלה מפסיקה לקשקש ונעמדת. היא מסתכלת על הדפים ונושמת. "רגע", היא אומרת וקורעת את הדף לגזרים. "זהו, עכשיו הוא מת". הבכי נרגע, היא לוקחת צעד אחורה, עטופה ומוחזקת בחברות הקבוצה, מתבוננת.

אני רואה שכל חברות הקבוצה עם נתנאלה, מזדהות. אני תוהה איזו עמדה עלי לקחת ובוחר לנסות ולעבוד מתוך דמות ומתוך הסצנה. אני מתחיל לדבר בגוף ראשון, בקול של ילד, בן 5 או 6. "רציתי להזמין אתכם להלוויה... אימא שלי אומרת..." אני ממציא סיפור, נראה שזה עובד... מזמין את מי שרוצה לומר משהו ולהדליק נר. "רגע", עוצרת אותנו נתנאלה, "אני רוצה לעמוד עליו". היא מתקדמת ונעמדת על הקבר. היא אומרת משהו על השואה ועל אחיין שנהרג במלחמה, עוצרת ומישירה את מבטה אליי. נשימתה סדירה יותר ומבטה מתמקד.

עוד מישהי מבקשת להדליק נר, מספרת על סבא שלה שמת כשלחם כפרטיזן בנאצים, היא מעולם לא פגשה אותו והנה עכשיו כן. היא מדליקה נר ואומרת קדיש. הקבוצה וגם נתנאלה איתה...

אני חוזר לדמות הילד וממשיך את הסיפור... "אחרי ההלוויה אנחנו הולכים הביתה, אימא מכינה בורקסים וכולם אוכלים...". משם אנחנו זזים למקום חדש בחדר, מתחילים לשיר, תפילות ומזמורים מתפשטים מתוך המעגל המתחבק לכל החדר. אני יוצא ממנו ומתבונן בקבוצת הנשים המדהימה הזאת. הולך לטייפ, מחפש...

שוב, ריקי גל עולה מבין אצבעותיי, "היי שקטה", היא שרה "עכשיו הכל בסדר". המעגל המחובק שר איתה, צוחק בוכה, משמיע קול. לאט ובבטחה הוא נפתח כשהחיבוק הקבוצתי הופך לריקוד, לבד וביחד, בגוף, בקול ובתנועה, הן שרות. אני נושם לרווחה, עכשיו הכל בסדר.

 ביום שאחרי
למחרת, ביומו האחרון של הקורס, לאחר פתיח גופני-תנועתי אנו יושבים לשוחח על יום האתמול, לשתף לעבד ולהמשיג – מה שיתבקש. נתנאלה מספרת לקבוצה שהעבודה אתמול הטיבה עימה, שהיא שיחררה מחנק שהיה בה מילדות. היא מספרת על החתולה שהמליטה והתקיפה אותה כשהייתה קטנה ועל חווית חוסר האונים והבדידות כשהוריה לא באו לעזרתה. מספרת על האחיין שמת במלחמה וסיפורים מהשואה. על הקושי להכיל את הניקור והרוע שלפעמים מקיף וסוגר ועל התמיכה הרבה שקיבלה מהקבוצה הזאת, אתמול. היא מודה לקבוצה על יכולתה להכיל את הכאוס התוקפני שהיא הביאה אליה ואת הצדדים הלא מוכרים האלו באישיותה. היא צוחקת ומספרת שהרגע שבו דיברתי כילד וסיפרתי איך אימא מביאה בורקסים אחרי ההלוויה היה מאד משמעותי עבורה בכך שאיפשר לה להרגיש את תמיכת ה"ביחד" ואת הקהילה. היא מוציאה את הבורקסים שהביאה היום ואומרת "אצלנו לא היה מי שיביא בורקס וגם לא מי שיאכל, תודה".

 אנו ממשיכים לעבוד והפעם עוזרים לאישה צרודה, שאומרת שאינה יודעת לשיר, לשיר סולו במרכז המעגל, עוד טקס. הסדנה מסתיימת בסאשן של תנועה אוטנטית, שאוסף וסוגר אותה במעמד טקסי ולא מילולי. מתחבקים, נזכרים שעוד תהיה עבודת סיכום כתובה ונפרדים.

בעבודת הסיכום של הקורס נתנאלה כותבת "התנועה האוטנטית והעבודה הקולית שבתוכה הייתה החלק הכי משמעותי בתהליך עבורי, אולי בגלל שיכולתי לשלוט בתהליך... ללא שיתוף הקוגניציה נתתי לתנועה הגופנית להוביל אותי, הכתפיים ובית החזה שלי השתחררו. אחר כך עמדתי בחלון והשתמשתי באותה ויברציה גופנית בליווי קול לשחרור הנשימה. סיימתי את הסדנה עם נשימה שקטה ומלאה".

 כשחוזרים מארץ לעולם לא...
סיפור מקרה זה מתייחס לאחד התהליכים הטיפוליים המורכבים ביותר שהנחיתי בחיי. הוא כלל רגעים שבהם לא רק שלא ידעתי מה הדרך הטובה ביותר להמשיך אלא האם בכלל יש כזו. בזמן ההנחיה עלו בי תהיות על יכולותיי כמטפל כמו גם שאלות על גבולות ואחריות. הסיפור אינו מציג בעיני מודל אידיאלי לטיפול יצירתי שכן למרות הצלחתו הוא כולל גם רגעים מורכבים שעשויים להיות שנויים במחלוקת. יחד עם זאת ואולי דווקא משום כך, נראה לי שסיפור זה מהווה דוגמא מצוינת להמחשת הפוטנציאל הטיפולי הרב שקיים בשילוב המדיומים השונים של האומנויות בטיפול ושל האופן בו הם יכולים להשתלב ולקדם עבודה טקסית שכזו. תיאור המקרה הראה כיצד התפיסה של "להפוך פרשנות לחוויה" פועל (ברגר, 2008), כיצד המנחה הופך את הפרשנות וההבנה התהליכית-פסיכולוגית שלו להתערבות יצירתית, כזו שנשארת בחוויה האסטטית-גופנית-דרמטית. סיפור המקרה הראה כיצד גישה זו ועיגונה במבנה הטקסי יכולים להכיל ולקדם תהליכי ריפוי ושינוי מורכבים ואת האופן בו ניתן בגישה זו ליצור ולעגן תחושת סדר, רצף ושליטה מתוך כאוס.

 מהגוף למילה ומהמילה אל הגוף...
לסיום המאמר, ובהקשר לכנס ART AS THERAPY שיזמתי השנה, אני מקווה שהמאמר הציג והאיר מחדש את האופן בו הטקס ושילוב האומנויות השונות יכולים להוות ציר ומתודה מרכזיים בטיפול. תיאורי המקרה שבו ייצגו את השקפתי ששמה במרכז את התהליך היצירתי והעבודה הלא-מילולית, ולא תהליכים וורבאליים וממוקדי תובנה וכאלו הקשורים לקשר הבין-אישי ולטרנספרנס. כאמור גישה זו אינה מנוגדת לגישות טיפול ועבודה קבוצתית אחרות. יחד עם זאת היא מעלה שאלות על האיזון שמרכיבי תכניות ההכשרה, לימודי ההמשך למטפלים באומנויות וההדרכות (supervisions) צריכים להכיל, להדגיש ולעודד. האם לשים במרכזן גישות ורבאליות מבוססות תובנה שמתמקדות בתהליכים הקשורים בקשר הבין-אישי או בכאלה הקשורים לפיתוח הדמיון, הגוף והרגש, מכלול איכויות הריפוי הקשורות לתהליכים של מוח ימין? מה משמעויות בחירה זו על ההתפתחות האישית והמקצועית של אנשי המקצוע ומכאן על הפרופסיה שהם מקיימים ומיצגים?

 אישית, מתוך הרקע שלי באימפרוביזציה בתנועה ומשחק, וכמי שמאמין ועובד בגישת האינטר- מודל, מושפע מתיאוריות פוסט מודרניות ומהגשטלט אני מאמין מאד בשילוב ובתנועה בין כל המרכיבים הטיפוליים, של אלו הקשורים בתהליכי מוח ימין ובתהליכי מוח שמאל. כי המטפל, כמו האמן צריך לדעת לבחור ולברור מבין מגוון החומרים את אלו המתאימים ביותר ליצירה הנוכחית. ברור כי התהליכים שהתרחשו בתיאורי המקרה לא היו מתרחשים בהיעדר המרכיבים הטיפוליים הבסיסיים: אמפטיה, הכלה, ניראות, אמון וכיו"ב ו/או שנים עשר הגורמים המרפאים שיאלום מתייחס אליהם (McLeod, 2003), תהליכים שאני, כמטפל ומורה מודע להם, מלמד אותם ומדריך

אודותם, גם בהקשר לעבודה יצירתית. עם זאת, בעבודתי במודל הטקסי אני בוחר לשים אותם ברקע... סומך על התהליך היצירתי.

זה המאמר הראשון שכתבתי שמתייחס לעבודה שנעשתה כולה בתוך החדר ולא בטבע. מתוך רצון להתמקד ביישומי שילוב האומנויות בצורה ממוקדת ככל שניתן, המאמר לא כלל מונחים מהטבע-תרפיה ולא התייחס בכלל לאופן שבו העבודה בטבע ועם האלמנטים הקיימים בו (אדמה, רוח, מים, אש) ועם מחזוריותו היו יכולים להעצים ולקדם עבודה טקסית זו (Berger, 2009). בהקשר זה ניתן להתייחס לטבע-תרפיה גם כהרחבה של הדרמה תרפיה לעבודה בטבע, כשהמודל הטקסי נמצא בבסיס שתיהן.

אני מקווה שהמאמר יעודד מטפלים שגישה זו נראית להם להמשיך ולעבוד מתוך החוויה היצירתית עצמה, כאשר המטפורות, הג'סטות הגופניות, הארכיטיפים, הקולות והצורות שעולות מתוך העבודה מספקים להם דימויים (images) ורעיונות להבניית ולפיתוח מתמשך (on going) של תהליך הריפוי, של הטקס.

 אשמח לתגובות.

תודות:
אני רוצה להודות לפיטר פן, ארגון ופלקור שהיו עימי בזמן כתיבת המאמר, ולבניאס – ארץ לעולם לא, שלי.
רוצה גם להודות למולי להד, ג'ון מקלאוד, אבי הדרי ואריה בורשטיין, מורי, שמלווים אותי תמיד.
עוד רוצה להודות לאורית שורצמן, רונן קובלסקי וחנה שריברין שהסכימו להיות לי לעדים ומהדהדים בזמן כתיבתו ולמירי גרוס, מנהלת מרכז שילוב שמאמינה בדרכי ומאפשרת לי, שנה אחר שנה, לשחק, לרקוד וליצור טקסים מעוגני גוף...
לסיום רוצה להודות גם למאירה ברגר, אימא שלי, על עריכת המאמר, ובכלל...

תודה. 

* תיאורי המקרה נלקחו מתוך קורס "מהגוף למילה ומהמילה אל הגוף" שמועבר בתכנית לפסיכותרפיה ממוקדת גוף, במרכז שילוב ובחסות אוניברסיטת חיפה. הקורס מתבסס על מודל טיפולי הפועל בשילוב האומנויות ומתוך גישה טקסית, ממוקדת גוף-תנועה. צירו הראשון מאפשר לחקור סיפורים לא-מילוליים האגורים בגוף ולבטאם בעזרת המדיומים היצירתיים השונים וצירו השני נעזר בניסויים גופניים-תנועתיים-יצירתיים כדי לחקור נרטיבים המסופרים במילים. מאמר שממשיג את המודל יתפרסם בקרוב.

** המאמר ותיאורי המקרה שבו התפרסמו באישור הנשים שעל עבודתן הוא מבוסס. השמות במאמר בדויים. 

ביבליוגרפי:


Al-Krena, A. W. (1999). An overview of rituals in western therapies and interventions: Argument of their use in cross-cultural therapy. International Journal for the Advancement of Counseling, 21(1), 3-17.

 

  • Bainbridge Cohen, B. (1993). Sensing, Feeling and Action. Contact Editions. Massachusetts.
  • Berger, R. (2009). Nature Therapy – Selected Articles. Israel: The Nature
    Therapy Center.
  • Berger, R. & Lahad, M. (2009). A Safe Place: ways in which nature, play and creativity can help children cope with stress and crisis – establishing the kindergarten as a safe haven where children can develop resiliency. Early Child  Development and Care,  2009. 1-11.
  • Berger, R. & McLeod, J. (2006). Incorporating nature into therapy: a framework for practice. The Journal of Systemic Therapies, 25(2), 80-94.
  • Chaiklin, S. & Schmais, C. (1993). The Chace approach to dance therapy. In S. Sandel, S. Chaiklin, & Lohn (Eds). Foundations of dance/movement therapy: the life and work of Marian Chace. Columbia, MD: Marian Chace memorial fund of the American dance therapy association. (pp. 75-97).
  • Chaiklin, S. & Wengrower, H. (2009). Dance/Movement Therapy. Life is dance. New York: Routledge.
  • Eliade, M. (1959). The sacred and the profane. New York: Harcourt Brace Jovanovich.
  • Hartley, L. (1995).  Wisdom of the body moving. North Atlantic Books, California.
  • Grainer. R. (1995). The glass of heaven. London & Bristol: Jessica Kingsley Publishers.
  • Jennings, S. (1992). Dramatherapy - theory and practice. London: Routledge.
  • Jennings, S. (1995). Code of Practice and Ethics.  In S. Jennings, A. Cattanach, S. Mitchell, A. Chesner & B. Meldrum (Eds), Historical Background and Overview of Dramatherapy. The Handbook of Dramatherapy (pp. 212-213) (Appendix 3). London: Routledge.
  • Jennings, S. (1998). Introduction to Dramatherapy. London: Jessica Kingsley Publishers.
  • Jones, P. (1996). Drama as therapy, theater as living. London: Routledge.
  • Kepner, J. I. (1987). Body process: A Gestalt approach to working with the body in psychotherapy. New York: Gestalt Institute of Cleveland Press.
  • Lahad, D. (2002). Creative supervision. London: Jessica Kingsley Publishers.
  • Levi-Strauss, C. (1980). Myth and meaning. London: Routledge.
  • McLeod, J. (1997). Narrative and psychotherapy. London: Sage.
  • McLeod, J. (2003) An introduction to counselling. Buckingham: Open University.
  • McNiff, S. (1992). Art as medicine. London: Shambhala.
  • Pendzik, S. (1994). The theatre stage and the sacred space. The Arts in Psychotherapy, 21, 25-29.
  • Rowan, J. (2005). The transpersonal – spirituality psychotherapy and counseling. London:  Routledge.
  • Rubin, A.J. (1984). The art of art therapy. New York: Brunnel Mazel.
  • Stromsted, T. (2009). Authentic movement: a dance with the divine. Body, movement and dance in psychotherapy. 4(3), 201-213.
  • Turner, V. (1967). The forest of symbols. London: Cornell University Press.
  • Turner, V. (1986). The anthropology of experience. Evanston, ILL: Illinois University Press.
  • Van Der Hart. (1983). Rituals in psychotherapy – Transition and continuity. New York: Irvington publishers.
  • West, W. (2002). Spiritual issues in therapy: Relating experience to practice. New York: Palgrave.
  • Zinker, J. (1977). Creative process in Gestalt therapy. New York: Brunner.
  • ברגר, ר. (2008). להפוך פרשנות לעשייה ולעבוד בחוויה: משאלות סטודנטים לרציונאל תיאורטי ומודל עבודה. פסיכואקטואליה, אפריל 2008, 16-23.
  • ברגר, ר. ולהד, מ. (2010). היער המרפא – טבע-תרפיה ושילוב אומנויות לטיפול בילדים לאחר משבר. קריית ביאליק: הוצאת "אח". (לקראת פרסום)
  • חזות, ת., ושגב-שהם, א. (2004). כוחה של היצירה בעבודת התקווה בהתמודדות של ילדים עם מחלה קשה. טיפול באמצעות אומנות. כרך 3, חוברת 2, ע"מ: 27-44.
  • להד, מ., דורון, מ., אילון, ע., קפלנסקי, נ., ולייקין, ד. (2009). דמיון כמרפא לטראומה נפשית: מודל SEEFARCBT כניסיון למצוא הסבר חליפי לאפקטיביות של טיפול בפוסט-טראומה באמצעות קלפים טיפוליים במציאות הפנטסטית. פסיכואקטואליה, אוקטובר 2009, 12-20.
  • מגד, נ. (1998). שערי תקווה ושערי אימה. מודן.
  • רוס, ג. (2008). מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת ההחלמה. נורד.
  • שורצמן, א. (2007). רופא לבן אלים שחורים. תל אביב: אריה ניר.

 

חדשות-ועדכונים

ראה:בכותרת כנסים וימי עיון 

 LET'S PLAY
אימפרוביזציה כמדיום מרכזי בטיפול, הנחייה ופרפורמנס
כינוס בין-תחומי חוויתי
חמישי 7/6/2016 -
שישי  
 8/7/2016
במכללה האקדמית
לחברה ואמנויות, נתניה