english עברית
   
TEXT_SIZE

תרפיה בטבע וטיפול בטבע סקירת השיטות המרכזיות בתחום - דומה ושונה
מאת: ד"ר רונן ברגר – מייסד הטבע-תרפיה ומנהל המרכז לטבע-תרפיה

תקציר:
תרפיה בטבע היא מושג רחב המתאר שיטות טיפול/תרפיה שונות המתקיימות בטבע. מטרת המאמר להציג את השיטות המרכזיות של התרפיה/טיפול בטבע תוך כדי הדגשת הדומה והשונה ביניהם.

הקדמה והקשר:
בשנים האחרונות מתפתחות שיטות שונות חדשות לטיפול בטבע/תרפיה בטבע. למרות שכל השיטות מתקיימות מחוץ לחדר – בטבע נראה כי קיימים ביניהם הבדלים רבים. הבדלים אחדים הם שוליים או סמנטיים ואחרים מהותיים, אלו הקשורים ביחסים האדם עם הטבע, בסגנון ודרך העבודה, בחוזה הטיפולי ובמטרת העבודה, בסוג האוכלוסייה עמה התרפיה בטבע/טיפול בטבע מתבצע ובתוכניות ההכשרה. מטרת מאמר זה להציג את המרכזיות בשיטות התרפיה בטבע/טיפול בטבע תוך כדי הדגשת הדומה והשונה ביניהם. למרות מקומם החשוב של גישות טיפול/תרפיה המשלבות בעבודתם בחדר אלמנטים מהטבע, כגון הטיפול בעזרת בעלי חיים והגינון הטיפולי ומתוך הבנת החשיבות וכיבוד ההבדלים בין תחומי טיפול/תרפיה שונים המאמר יתייחס רק לשיטות טיפול/תרפיה המתקיימות מחוץ למבנה - בסביבה הטבעית וכאלו שהפעלתן קשורה בו. בנוסף, מפאת קוצר היריעה וכדרך לתחם את גבולות המאמר הוא יתייחס רק לשיטות וגישות "תרפיה בטבע/טיפול בטבע" שפותחו ופורסמו ברמה האקדמית – כאלו שיש בבסיס עבודתן תיאוריה ומודלים טיפוליים ברורים ואשר האנשים שמקיימים אותם סיימו תוכניות הכשרה כנ"ל ויכולים להיות מוגדרים כאנשי מקצוע בתחום המסוים.

רקע והתפתחות היסטורית
כבר בימי קדם הטבע היה קשור לקיומו הפיזי של האדם בספקו מזון וגג לאדם וגם כגורם מאיים ומכלה.  השאמאן – מרפא השבט ידע להיעזר בכוחות הטבע בטקסים כדי לעזור לפרט ולקהילה להחלים ממחלה, לעבור מסטטוס חברתי אחד לאחר ולהתמודד עם אי-וודאות וחוסר שליטה. מאז חלו שינויים רבים: המהפכות החקלאית, התעשייתית והמדעית הרחיקו את האדם מהטבע וכך גם מהתפיסה הקולקטיבית ומחיי קהילה. את הדת החליף המדע ואת השמאן רופא או פסיכולוג. כך לפני כמאתיים חמישים שנה הומצא "בית הספר" ואיתו "הפסיכולוגיה" ו/או  ה"תרפיה". איתם גם נולדו אנשי המקצוע בתחום – המורה, הפסיכולוג, התרפיסט או המטפל. במשך שנים התקיים הטיפול רק בתוך החדר, במרחב "נקי מהפרעות" בו המטפל יכול, באמצעות הקשבה ופרשנות מילולית ובצורה אוביקטיבית לעזור למטופל. רק לפני כשישים שנה, יחד עם התפתחות הטיפול באומנויות, החינוך ההתנסותי וגישות אחרות שקראו תיגר על התפיסה המדעית-הקלאסית החלו להתפתח שיטות טיפול שבעתיד ייכנסו תחת מטריית התרפיה בטבע/טיפול בטבע. אריקסון, אחד מתלמידיו המובילים של פרויד ותיאורטיקן חשוב בפני עצמו היה בין אנשי הטיפול הראשונים שרתם את הטבע לעבודתו כמטפל. הוא נהג לשלוח את מטופליו להרים כדי לשפר את יעילות הטיפול (Kinder 2002). מאז חלפו יותר משלושים שנה עד להיווצרות התיאוריות ותחומי העיסוק הראשונים שיכולים להיכלל כיום תחת השם הרחב "תרפיה בטבע/טיפול בטבע" (Berger 2008).

טיפול אתגרי וטיפול בטבע הפראי – Adventure Therapy & Wilderness Therapy הטיפול/התרפיה האתגרי והטיפול/התרפיה בטבע הפראי ( Adventure therapy & wilderness therapy) הם מקצועות התרפיה בטבע/טיפול בטבע הראשונים שפותחו, הומשגו, נחקרו ופורסמו ברמה היישומית והאקדמית. הם גובשו מתוך גישות חינוך התנסותי (education Experiential) שפותחו על ידי אנשים כגון ג'ון דאווי, אלברט מאנדארה, קורט האן ואחרים אשר קראו להרחיב את "החינוך והלמידה" הדידקטי לכזה שמתמקד בלמידה אקטיבית שבמרכזה ההתפתחות הסוציו-מנטאלית של הילדים ולא בהעברת ידע מובנה, שהיה ידוע למורה עוד קודם. תהליכי הלמידה של החינוך ההתנסותי מתרכזים בלמידה חוויתית וחוקרת, כזו המתרחשת דרך אינטראקציה בלתי אמצעית בין המחנך לילדים, בין הילדים לבין עצמם וביניהם עם הנושא הנלמד-נחקר. הוא מדגיש למידה הקשורה במיומנויות חברתיות, מעורבות חברתית ומנהיגות (Berger 2008)
(http://en.wikipedia.org/wiki/Experiential_education) גישת "החינוך בחוץ" שהתפתחה מהגישות הקודמות ביקשה להשתמש בחוויות משמעותיות בטבע כאשר הדגישה אלמנט חברתי זה עוד יותר. כאמור ה"חינוך בחוץ" (outdoor education) אינו מתרכז בהקניית ידע ובלמידה דידקטית אלא בהקניית ערכים כגון שיתוף פעולה, פלורליזם ומנהיגות. מרבית העבודה מתבצעת מפרספקטיבה המתבוננת ופועלת עם ה"קבוצה כשלם" תוך כדי הדגשת ההצלחות שזו משיגה בפתרון בעיות, בעבודת צוות ובתהליכי יצירה. שיטת הטיפול/תרפיה האתגרי (Adventure therapy) התפתחה לפני כארבעים שנה מתוך הפילוסופיה והעקרונות של החינוך ההתנסותי ו"החינוך בחוץ" ותוך כדי התאמתו להקשר הטיפולי. מרבית העבודה בטיפול/תרפיה האתגרי מתרכזת בתהליכי העצמה אישיים וקבוצתיים ובפיתוח קישורים חברתיים. במרבית המקרים העבודה מתרחשת בקבוצה, בצורה קונקרטית ומשימתית אשר משתמשת באתגרים שהטבע מספק, כגון טיפוס על מצוק, רפטינג, או הפלגה בים כדי לפתח מיומנויות תקשרות בינאישיות ובשיפור יכולת התיפקוד בקבוצה  (Gillis & Ringer 1999). דרך עבודה זו מסבירה מדוע השימוש העיקרי שנעשה בטיפול/תרפיה האתגרי מתבצע עם אוכלוסיה המתקשה בתפקוד חברתי ובקבלת חוקים וסמכות: קבוצות נוער בסיכון, נגמלים מסמים וכ"ו. בנוסף הטיפול/תרפיה האתגרית מוצאת לפועל גם עם משפחות ועם אוכלוסיות שסובלות מקשיים מנטאליים-פסיכיאטריים, אנורקסיה ועוד (Berger 2009, Gillis & Ringer 1999, Larson 2007; Mossman, 1998; Newes, 2004; Garst et al., 2001; Fischer & Atteh, 2001; Kaly & Hessacker, 2003; Long, 2001; Neill & Huebeck , 1998; Price & DeBever, 1998; Simpson & Gillis, 1998; Whittington, 2006) למרות השימוש הנרחב שמתקיים בטיפול/תרפיה האתגרי בארה"ב, אוסטרליה, אנגליה ועוד נראה כי בסיסה התיאורטי שנוי במחלוקת. אמנם ברור שרעיונות כגון התמודדות עם פחד ומכשול פיזי, הצלחה במשימה ועבודה עם "הקבוצה כשלם" עומדים במרכזה אולם לא ברור על אילו קונספטים ומודלים טיפוליים היא נשענת וגם לא על איזה קוד אתי ((Baldwin, Persing & Magnuson, 2004, Blanchard, 1993; Cason & Gillis, 1994; Hattie et al.., 1997; Hovenlynck, 2003; Wolfe
and Samdahl 2005; Russell & Farnum 2004) ). עד לשנים האחרונות מרבית המחקר בתחום הטיפול/תרפיה האתגרי הסתמך על שיטות כמותיות, כאלו שמתמקדות ביעילות הטיפול/תרפיה ולא בחוויית המשתתפים ובפיתוח תיאוריה. עם זאת ולאור הביקורת הגוברת בנושא נראה כי בשנים האחרונות החלו מספר חוקרים גם לערוך מחקרים איכותניים ולפתח תיאוריה שיכולה לעזור להגדיר ולבסס את התחום ולשפר את רמת אנשי המקצוע שעובדים בו. ביקורת זו מתיחסת גם לדרך בה הטיפול/תרפיה האתגרי מתייחס ופועל עם הטבע, מזווית אינסטרומנאלית (instrumental), ככזה המתייחס לטבע כאל ספק חומרים וגורם מאתגר שדרכו פועל התהליך הטיפולי ולא בהכרח כבעל ערך בזכות עצמו. ביקורת זו טוענת כי מכיוון שהטיפול/תרפיה האתגרי יוצר יחסי תחרות בין האדם לטבע היא עשויה להרחיקו ממנו (במקום לקרבו אליו). היא קוראת לפיתוח קוד אתי ומתודות המתייחסות גם לערך הפנימי (intrinsic value) של הטבע ולתפקיד האדם בדאגה ושימור הטבע (Berger, 2008; Beringer, 2003).
עם השנים נוצרה הפרדה בין תחום הטיפול/תרפיה האתגרי (adventure therapy) לבין תחום הטיפול/תרפיה בטבע הפראי (Wilderness Therapy) כאשר הראשון התחיל לפעול גם בסביבה העירונית ובמתקנים שנבנו באופן מלאכותי. הפעילות בטבע, בפארק החבלים או על קיר הטיפוס יכולה להתבסס על מערך תומך (לינה, כלכלה ומפגשי עיבוד) שמתקיימים בתוך החדר או המבנה שמתוחזק ע"י הארגון המארח את הפעילות ולא על ידי חברי הקבוצה עצמם. דרך עבודה זו מורידה אלמנט משמעותי מהתהליך הקבוצתי שכן הישרדות הקבוצה וקיומה הפיזי לא מותנה או קשור בה ובאופן תפקודה. לעומתה גישת הטיפול/תרפיה בטבע הפראי (Wilderness Therapy) ביקשה להדגיש את אלמנט הטבע הפראי והקשר ההישרדותי עמו. כך, התרפיה/טיפול בטבע הפראי מוצא לפועל בעיקר "במסעות נודדים" ובמרחבי טבע המרוחקים מהסביבה העירונית והמיושבת Powch, 1994 ; Crisp 1998.   במקרים רבים כוללת העבודה בגישת ה (Wilderness Therapy) עבודה בתנאים פיזיים מאתגרים (קור, הליכה רבה, בניית מחסה וכו') ובשהות ממושכת בטבע הפראי לבד או עם קבוצה. יחד עם הפרדה זו חשוב לציין כי קיימות גישות המשלבות בין השניים (berger 2008). כיום נראה כי הטיפול/תרפיה האתגרי לסוגיו השונים מזוהה יותר עם תחומי ומקצועות החינוך מאשר עם מקצועות הטיפול ובריאות הנפש. התייחסות זו מתבטאת בכך שמרבית תוכניות ההכשרה בתחום מתקיימים בפקולטות לחינוך (ולא לתרפיה או לפסיכולוגיה) ובכך כי מרבית המאמרים והמחקרים בתחום רואים אור בכתבי עת של חינוך ולא של פסיכולוגיה – טיפול  ( berger 2008).    

אקופסיכולוגיה
האקופסיכולוגיה התפתחה מתוך הפילוסופיה האקו-פסיכו-חברתית של תנועות ירוקות כגון האקולוגיה העמוקה (deep ecology), האקופמינזם (eco-feminism) והאקולוגיה החברתית (social ecology) שהדגישו את הקשר שבין מצב הטבע – קיומו, שימורו והתפתחותו לבין מצב החברה האנושית, מערכות יחסים והתנהגויות הקיימות בה (berger 2009 ). נראה כי האקופסיכולוגיה מתרכזת ומדגישה את הפן הטיפולי/תרפי של קשר זה ועוסקת פחות במרכיב הפוליטי שלו. היא מתבוננת כיצד ההתרחקות והניתוק של האדם מהטבע ומה"גדול ממני" משפיע ההידרדרות החברתית-אקולוגית ועל התפתחות מצוקות נפשיות כגון ניקור, בדידות ודיכאון (Rust 2005, Sevilla, 2006; Totton, 2003). האקופסיכולוגיה קוראת תיגר על האופן שבו מרבית הגישות הפסיכולוגיות מתרכזות באינדיבדואל ובקשר הבין-אישי תוך כדי הזנחת הקשר עם הטבע והסביבה הלא-אנושית: צמחים, בעלי חיים, נוף, מורשת ותרבות. כך היא מזמינה את המטפל להרחיב את הגישה האנתרופוצנטרית שמתרכזת ביחיד לכזו שמכילה את הטבע ו"הגדול ממני" כחלק מאותו אדם – יחיד (Berger 2008). רוזק, ממיסדי האקופסיכולוגיה יוצא כנגד פסיכולוגיית העצמי כאשר הוא טוען כי זו מאדירה את האינדיבואליזם, תומכת בהיבדלות היחיד מסביבתו וקוראת תיגר על האחדות הבסיסית שבין אדם לאדם. הוא קורא להרחיב את תפיסת העצמי ((self לכזו שמתייחסת למעבר לעצמי (trans personal) ומעבר לכזו שמתבססת לסיפור ההיסטורי של היחיד. הוא טוען כי הקשרים עם הטבע והיישויות הלא אנושיות יכולים להרחיב את המודעות האישית – קבוצתית לממדים טרנס-פרסונאליים רחבים, לעזור בהחלמה וללמד דברים חשובים שלא קיימים בהיסטוריה האישית ובקשר הבין-אישי
( Roszak 2005) . גם אקופסיכולוגים אחרים כג'ואנה כמיסי וג'יין ראסט מדגישות את הריפוי שיכול להתרחש מהחיבור המחודש לטבע ועם התהליכים המתקיימים בו ואת הקשר שבין מצב כדור הארץ לאושרו ובריאותו של האדם ( Berger 2008). יחד עם זאת נראה שעדין אין זה ברור האם האקופסיכולוגיה תופסת את עצמה כפילוסופיה ודרך חיים או שיטת טיפול/תרפיה. מכיוון שהיא טרם פיתחה או ביססה תיאוריות, שיטות ומתודות דרכם מתבצע טיפול/תרפיה שכזה ומכיוון שעדין לא מתקיימות תוכניות טיפול/תרפיה ותוכניות הכשרה באקופסיכולוגיה נראה שהיא מהווה יותר פילוסופיה מתיאוריה או שיטת טיפול/תרפיה. יחד עם זאת נראה כי לאקופסיכולוגיה יש תרומה חשובה לתחום הטיפול בכלל ולתרפיה/טיפול בטבע בפרט. אנשי מקצוע שונים כגון ג'ון דיוויס וג'ון סקול מתייחסים לטבע-תרפיה שפיתח כותב המאמר כאחת הסנוניות הראשונות של שיטות טיפול/תרפיה אקופסיכולוגיות.

טבע-תרפיה
שיטת הטבע-תרפיה נוסדה ע"י ד"ר רונן ברגר, כותב המאמר, כאשר ביקש להפוך את חוויותיו האישיות בטבע וניסיונו מטיפול העובד בטבע לשיטת טיפול המכילה תיאוריה ומודלים ייחודיים. ברגר – חוקר זאבי רמת הגולן, דרמה-תרפיסט ורקדן נמשך מאד לקשר הרוחני והמיסטי שבין האדם והטבע ולאופן שבו השאמנים נעזרו בקשר הבלתי אמצעי עם הטבע כדי לעזור ליחיד ולקבוצה להתמודד עם אי-וודאות, קושי ומשבר. לכן אין זה מפתיע שהטבע-תרפיה מתבססת על אלמנטים מאותם טקסים קדומים, מתודות מתחומי הטיפול היצירתי (הגשטאלט, הטיפול באומנויות, הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונאלית) ועקרונות מגישת האקופסיכולוגיה. היא פועלת מתוך גישה שיתופית ומהשטחת היררכיות בין המטפל והמטופל ומפרספקטיבה המתייחסת לטבע כשותף אקטיבי בטיפול. באופן זה הטבע-תרפיה מבקשת לקשור בין מחזוריות הטבע ושינוייו לתהליכי שינוי המתקיימים באדם. היא נעזרת בתופעות האוניברסאליות המתקיימות בטבע כדי לנרמל ולצקת משמעות בחוויות האדם הפרטי, ביסוס תחושת רצף, שייכות והשתייכות עם הנצחי, העל זמני והקוסמי. כשיטת טיפול/תרפיה פוסט-מודרנית עם אוריינטציה אקופסיכולוגית היא משלבת גישה פסיכו דינאמית – המתרכזת במתרחש בקשר הבין-אישי והמתבוננת גם בטרנס-פרסונאלי ובמטה-פיזי. היא משלבת עבודה מילולית וקוגנטיבית ובלמידה המתבססת על תהליכים הקשורים לצידו הימני של המוח – על הפוטנציאל הטיפולי של הרגש, הדמיון והגוף.  כשיטת טיפול/תרפיה גוף-נפש אשר הפועלת בעיקר באמצעים לא מילוליים דרך דרמה, תנועה, יצירה ומוסיקה והמתבססת על מעגל וטקס, עיקר יישומה הוא עם קבוצות. עם זאת נראה כי בקרב ממשיכי דרכו של ברגר יש מטפלים שפיתחו סגנון עבודה שמתאים גם לעבודה פרטנית. עד היום התקיימה מרבית העבודה בטבע-תרפיה עם ילדים ונוער בכלל ועם ילדים עם צרכים מיוחדים בפרט. בנוסף ובהמשך למלחמת לבנון השנייה יושמה הטבע-תרפיה בהצלחה רבה גם עם אלפי ילדי גן ובית ספר שנחשפו לחוויה הטראומטית ולאיום המתמשך. על תוכניות מערכתיות אלו, שהוצאו לפועל במסגרת ואישור משרד החינוך ועל המחקרים שלוו אותם זכתה הטבע-תרפיה להכרה אקדמית בינלאומית. בנוסף לעבודה רחבת היקף זו מיושמת השיטה גם עם אנשים הסובלים ממחלות כרוניות ומקושי רגשי, זקנים ומשפחות ועם מבוגרים בריאים שרוצים להיטיב את חייהם ולחזק את הקשר ביניהם לטבע. יחד עם זאת ולמרות העבודה הרבה שחברי המרכז לטבע-תרפיה ובוגרי תוכניות ההכשרה בתחום ביצעו, המאמרים, הכנסים והספרים שיצאו לאור, חשוב להדגיש כי הטבע-תרפיה עדיין בחיתוליה וכי דרושה עבודה רבה ועל-ידי אנשי מקצוע נוספים כדי לפתחה לאפיקים נוספים וכדי להקנות לה ביסוס והכרה טיפולי נרחב.  

דיון וסיכום:
המאמר דן בשלוש שיטות טיפול/תרפיה שיכולות להיכנס לתוך תיקיית התרפיה/טיפול בטבע: פילוסופיית האקופסיכולוגיה ושיטות הטיפול/תרפיה האתגרי והטבע-תרפיה. אף ששתי האחרונות פועלות באותו המערך הטיפולי (setting), בטבע נראה כי הן שונות בדרך עבודתן, בהתייחסותן לטבע ולתהליך הטיפולי. יחד עם ההתפתחות הרבה של תחום הטיפול/תרפיה בטבע בשנים האחרונות נראה כי הדרך לביסוס אקדמי ומקצועי של התחום עוד ארוכה. נראה כי יש צורך בפיתוח תוכניות טיפול נוספות – עם אוכלוסיות שונות ובמערכים נוספים וכן בפיתוח תוכניות הכשרה נוספות. בנוסף נראה שיש צורך בפיתוח התיאוריה ובמחקר – שייתן תוקף לעבודה בשטח ויעזור לאנשי המקצוע לשפר את איכות עבודתם.  

ביבליוגרפיה:

 Berger, R. (2008). Nature Therapy – Developing a Framework for Practice. A Ph.D. 
      thesis submitted to the School of Health and Social Sciences. University of
     Abertay, Dundee

Beringer, A. (2003). Being moved by nature: Adventure therapy and spinal cord
     rehabilitation. In K. Richards & B. Smith (Eds.), Therapy within adventure (pp.197-212).
     Germany: Ziel Publications. 

Blanchard, C. (1993). Effects of ropes course therapy on interpersonal behavior and
      self esteem of adolescent psychiatric inpatients
. Unpublished doctoral
     dissertation, New Mexico: New Mexico State University.

Cason, D. & Gillis, L. (1994). A meta-analysis of outdoor adventure programming
     with adolescents. The Journal of Experiential Education. 17(1), 40-47.

Crisp, S. (1998). International models of best practice in wilderness and
     adventure therapy.  In C. M. Itin, (Ed.), Exploring the boundaries of adventure
     therapy: International perspectives
- Proceedings of the International Adventure
     Therapy Conference (pp.56-74). Boulder, Colorado: The Association of
     Experiential Education.

http: Experiential education in Wikipedia

Garst, B., Scheider, I. & Baker, D. (2001). Outdoor adventure program participation
     impacts on adolescent self-perception. Journal of Experiential Education
    
24(1), 41-50.

Gillis, H. L. & Ringer, M. (1999). Adventure as therapy. In J. C. Miles & S. Priest,
     (Eds.), Adventure Programming (pp. 29-37). State College, PA: Venture
     Publishing.

Hattie, J., Marsh, H., Neill, J., & Richards, G. (1997). Adventure education and
     outward bound: out-of-class experiences that made a lasting difference. Review of
     Educational Research
, 67(1), 43-87.

Hovenlynck, J. (2003). Making research contribute to the practice of facilitation:
     developing program theory through practitioner research. In K. Richards & B.
     Smith (Eds.), Therapy within adventure (pp. 77-96). Germany: Ziel
     Publications.
 

Kaly, P. W., & Hessacker, M. (2003). Effects of a ship-based adventure program on 
     adolescent self-esteem and ego-identity development. Journal of Experiential
     Education
, 26(2), 97-105.

Kinder, D, W. (2002).  Nature and  psyche - radical environmentalism and the
     politics of subjectivity.
Albany: University of New York

Larson 2007Long, A. (2001). Learning the Ropes: Exploring the meaning and value of
     experiential education for girls at risk. Journal of Experiential Education. 24(2),
     100-109.

Mossman, E. (1998). An evaluation of the adventure challenge program at Rolleston
     Prison. In C. M. Itin (Ed.), Exploring the Boundaries of Adventure Therapy:
     International Perspectives
- Proceedings of the International Adventure Neill &
     Heubeck 1998

Newes, S. (2004). Predicting recidivism among juvenile offenders participating in an
     adventure-based therapy intervention. Journal of Experiential Education, 26 (3),
     196-197.

Price, R. & DeBever, M. (1998). The Windana therapeutic community's action
     adventure program. In C.M. Itin, (Ed.), Exploring the Boundaries of Adventure
     Therapy International Perspectives
- Proceedings of the International Adventure
     Therapy Conference (pp.360-367). Boulder, Colorado: The Association of
     Experiential Education.

Powch, I. (1994). Wilderness therapy: what makes it empowering for women?
     Women and Therapy, 15, 11-27.Roszak, T. (2005). Ecopsychology: Eight principles.
     Retrieved August 1, 2005 from
http://ecopsychology.athabascau.ca.

Russell, & Farnum, J. (2004). A concurrent model of the wilderness therapy process.
     Journal of Adventure and Outdoor Learning. Vol 4(1). 39-55

Rust, M. J. (2005). Ecolimia nervosa. Outdoor cure. Therapy Today, 16, 11-14.

Sevilla, C. J. (2006). Ecopsychology as ultimate force psychology. USA: Xlibris
     Corporation.

Simpson, C. A., & Gillis, L. (1998). Working with those who hurt others: adventure
     therapy with juvenile sexual perpetrators. In C.M. Itin, (Ed.), Exploring the
     Boundaries of Adventure Therapy: International Perspectives
- Proceedings of
     the International Adventure Therapy Conference (pp.318-331). Boulder, Colorado:
     The Association of Experiential Education.

Totton, N. (2003). The ecological self: introducing eco-psychology. Counseling and
      Psychotherapy Journal
, 14, 14-17.

Whittington, A. (2006). Girls in the woods: Exploring the impact of a wilderness
     program on adolescent girls' constructions of femininity. Journal of Experiential
     Education
28(3), 285-29.

Wolfe, B. D. & Samdahl, D. M. (2005). Challenging assumptions: Examining
     fundamental beliefs that shape challenge course programming and research. 

     Journal of Experiential Education
28(1), 25-43. 

חדשות-ועדכונים

ראה:בכותרת כנסים וימי עיון 

 LET'S PLAY
אימפרוביזציה כמדיום מרכזי בטיפול, הנחייה ופרפורמנס
כינוס בין-תחומי חוויתי
חמישי 7/6/2016 -
שישי  
 8/7/2016
במכללה האקדמית
לחברה ואמנויות, נתניה