english עברית
   
TEXT_SIZE

מתוך כתבה שהתפרסמה בעיתון חיים אחרים". גליון מספר 109, ע"מ: 24-29. אוקטובר 2005
מאת: שרית מגן

הקליניקה של אמא אדמה

בגישת ה"טבע-תראפיה" נערך הטיפול הנפשי בתנאים טבעיים. בשונה מהטיפול הרווח במקומותינו, שבו נערכים המפגשים בסביבה 'סטרילית' הנשלטת לחלוטין בידי המטפל, מתקיים בשיטה זו משולש יחסים פעיל של מטפל-מטופל-טבע. הטבע נתפש כשותף שלישי המספק מרחב דינמי ומייצר שפע של הזדמנויות להעצמת תהליכים נפשיים. שרית מגן התפלשה בחול הים בסדנה חווייתית שהעביר מפתח הגישה, רונן ברגר, שרוצה להכניס אותה גם לבתי חולים פסיכיאטריים 

"הגעתי לכאן כדי לממש אהבה, אור והרמוניה. אני ישות מוארת, מלאה באהבה, אור והרמוניה. אני מקבלת את היקום ואת הברואים ב..."
"אהבה, אור והרמוניה", אני מזמזמת מכיסא הנהג. 
יערה (כל השמות בכתבה בדויים), שטנית חמודה, רקדנית לשעבר וסטודנטית בהווה, ביקשה טרמפ לסדנת "טבע-תראפיה" שמתקיימת בחוף הבונים, מתחת לזיכרון יעקב. "עשיתי לאחרונה טיפול אנרגטי," אמרה בדקה הראשונה לכניסתה לאוטו, תוך שהיא מסדרת את חגורת הבטיחות. "יש טקסט שאני אמורה לומר כל יום, במשך שלושה חודשים, אכפת לך אם אני אגיד אותו עכשיו בקול?" ממש לא. ההיפך. למה לא. בשעתיים הבאות מתברר שברכת האור וההרמוניה הוכיחה את עצמה: אור, לפחות, יש בכמויות. השמש קופחת, האוויר מהביל וכבד, הפקקים בלתי נגמרים ואנחנו מגיעות לחוף הבונים באיחור של שעה. "זמן ים," מחייך רונן ברגר, מנחה הסדנה, ליד צלחת פירות שהונחה מתחת לסככה. האפרסקים מקבלים משנה תוקף כשאני מבינה מההקדמה שלו שהפעם הבאה שנאכל תהיה בערך בשתיים בלילה. ליתר ביטחון, אני גם רצה להאביס את עצמי בכוס עצומת מימדים של קפה קר שמוכרים במזנון של החוף. שיהיה.





צבת ים מתה

שש וחצי אחר הצהריים, אנחנו נעים חוף אחד צפונה. סימני הציביליזציה נעלמים. החוף מבודד. ימין ושמאל, רק חול וחול, מפרצונים ודגיגונים, וכמה משפחות אמיצות שהגיעו לקמפינג-לילה. כל הכבוד, אני מסירה בפניהן כובע דמיוני. אה, רגע, עוד משהו. סלע עצום נח לו שם. לוויתן? מדוזה? ארמון בחול? לא. זוהי צבת ים ענקית. לחוף זה הן באות כדי להטיל ביצים, אבל זו כבר לא תטיל. דם מטפטף לה מהפה, היא לא זזה. משתתפי הסדנה מתקבצים סביבה, גם ברגר, ששולח יד ובודק לה דופק. שלילי. מתה. מוות סופי ומוחלט. אבל לא בתוך הקבוצה. אצלנו היא עוד תחזור ותצוץ במהלך הלילה הזה, בגלגולים שונים.
אנחנו עומדים בזוגות, אחד מאחורי השני, פנינו אל המים. בן הזוג שלי מכסה בחול את רגלי ונוטע אותי היטב באדמה. אחר כך הוא מניח יד על קצה קודקודי, על הכתף, הבטן, הברך, מהדק אותי עוד ועוד כלפי מטה. בשמים מסתחררת מולנו שמש משוגעת באדום, צהוב וסגול. אנשי השורה הראשונה מתבקשים לעצום עיניים ולהתחיל ללכת, עיוורים, אל הים המרוחק כמה עשרות מטרים. בני הזוג הולכים מאחור, לא נוגעים, משגיחים בשקט. אני זהירה מאוד, מגששת בעיניים עצומות את דרכי על החול. פתאום נמאס לי להיות זהירה, אני רוצה לרקוד, רוצה לזחול על ארבע ועל שש, מתחילה להתנועע בצורה משונה, מנופפת בידיים וברגליים, עד שבבת אחת אני מרגישה שהחול רטוב מאוד, גלים קטנים מלחכים את רגלי. בן הזוג מניח אצבע בקצה הקודקוד ומסובב אותי בעדינות עם הגב לים. הפתעה גמורה. עוד לא התאוששנו מהשקיעה ומאחורינו הסתנן לו ירח מלא, כתום, עצום, הולך ועולה על רקע שמים סגולים. 
תשע בערב. גזיה בוערת לפנינו, כוס תה רותחת בידינו, שוקי משתף באמון שנוצר, בתחושה שיש על מי לסמוך, שאפשר ללכת עיוורים ולדעת שמישהו שומר עלינו. יערה מוטרדת, היא נמצאת במקום אחר. "הגעתי לכאן שמחה," היא אומרת, "אבל עכשיו כבד לי נורא. הצבה הזו הציפה אותי בתחושות של אובדן."
ברגר מתלבט בקול. התכנון המקורי שלו היה לעבור בשלב זה לחוף הבא בשרשרת החופים. מצד שני הוא חש שהצבה מבקשת מאיתנו, בלי מילים, כמובן, להישאר לצדה, בחוף הזה. "חשבתי שאולי לקראת סוף הפעילות שלנו נדחוף את גופתה חזרה לים, אחרת מחר בבוקר פקחי רשות שמורות הטבע יקחו את הגופה לניתוח." "אנחנו נדחוף גופה לים?" מתעוררת בבעתה ענת, שבהתה עד אותו רגע בכוכבים. "מי שלא ירצה לא ישתתף," מרגיע ברגר, אבל ממשיך להתלבט. לרווחתי הוא מכריע לנטוש את הצבה. זזים. רצים עם תיקים על הגב לחוף הבא, ומתחילים בסדרת פעילויות בתנועה: אנחנו להקת ציפורים רקדניות שבה הציפור המובילה מתחלפת כל הזמן. עפים, מנופפים, מחזיקים, מתנתקים, ידיים, רגליים, מעגל, שוליים. די. אחת עשרה בלילה. אני עייפה. רעבה. רוצה לישון. לאכול. עייפתי להיות ציפור.

מצודה שמורה בחול

גם ברגר מרגיש שהאנרגיה התדלדלה משהו. אנחנו ישובים במעגל על החול. "שכל אחד ייצא מהמעגל, יבחר לו כיוון, ילך לשם ויבנה לו בית בחול, בהיקף ובעומק שמתאימים לו." אני מתרחקת מספר מטרים, חופרת באצבע עיגול קטן בחול הרטוב, עומדת בתוכו ומביטה אל הים האפל. כשנמאס לי אני חוזרת למעגל ונשכבת על תיק הגב שלי. הצצה חטופה מבהירה שאני במיעוט מבוטל. האחרים עורמים חול, מפלסים שבילים ויוצרים יצירות ארכיטקטוניות מרהיבות. 
"מה קורה?", צץ ברגר מעלי.
"אני עייפה, רוצה לנוח," אני ממלמלת.
"אז למה את לא נחה בבית שלך?"
"כי הוא קטן מדי."
"למה הוא קטן?"
שאלה מצוינת. אולי אני לא לוקחת מספיק מקום? מה עושים כדי לתפוס יותר מקום? אני חוזרת לעיגולון הקטן שלי. בחול קל מאוד לתפוס יותר מקום - פשוט משרטטים מלבן ארוך ומשתטחים בתוכו על הגב, עם העיניים לכוכבים. אמאל'ה. אני על סף הירדמות כשאורות חזקים מפלחים את החושך, ניידת משטרה שמסיירת על קו המים כמעט העבירה אותי לעולמה של הצבה.   
חצי שעה מאוחר יותר, יערה עוד בונה ביתה. כולם כבר סיימו והם מוליכים זה את זה, בזוגות, בין הבתים שהקימו. יערה, עיוורת להתרחשויות, כורעת על במה מוגבהת ועגולה שהקימה בחול, חופרת סביבה תעלה עמוקה, מצודה עמידה בפני התקפות אויב. משתרר שקט. אנחנו מתיישבים סביבה. היא לא מפסיקה לחפור, מתעלמת מנוכחותנו, מעמיקה את התעלה בתנועות נמרצות.
ברגר שואל בעדינות אם היא לא רוצה לצאת מהבית. היא מתיישבת מותשת על הבמה, מביטה בו, בנו. משהו מהעיוורון שלה מתפוגג. היא מתחילה לבכות, בכי הולך ומתגבר. קטעי הדיבור החטופים מבהירים שאבד לה מישהו קרוב. "אני לא רוצה לצאת," היא אומרת, "אם אצא מהבית אני אנטוש אותו, אבגוד בזיכרון. אני מפחדת שהוא ייעלם לי. כשאני נשארת בתוך הבית אני שומרת אותו איתי." 
"את לא תבגדי בו," אומרת פתאום בשקט מתוך המעגל נילי, אישה בהירת שיער וממושקפת, כבת 55. "לפני הרבה שנים גם אני איבדתי שותף יקר. הרבה זמן ישבתי בבית, חשבתי שכך אני אוחזת בזיכרון. שנים לקח לי להבין שאם אני ממיתה את עצמי, הוא מת שוב יחד איתי. רק אם אחיה, גם הוא יישאר חי בזיכרון. ויצאתי אל העולם. בקושי רב, אבל יצאתי." 
"אולי תרקדי את הדרך שלך החוצה," מציע ברגר בעדינות ליערה. 
היא מהססת. האגודל שלה ממשיך לחפור בחול, בתנועה חוזרת והולכת. דקות ארוכות עוברות. היא מזדקפת במאמץ. מרימה יד, חגה מעגל באוויר, מרימה רגל מעל החפיר ושולחת אותה לכיוון הים. רוקדת ובוכה, רוקדת ובוכה, אנחנו בחצי גורן, הולכים מאחוריה בשקט. על קו המים היא נעצרת, כאילו חטפה שיתוק. ברגר ניגש אליה, מצמיד גב לגב, תומך בה מאחור. היא מתעשתת, מובילה את הריקוד, בתנועה חופשית, גדולה. הוא נענה. אחת בלילה. בשמים הירח הוא עיגול קטן ולבן. הם רוקדים על קו המים. נילי, מאחור, מוחה דמעה סוררת מאחורי משקפיה.

טקס תה על הירדן

למפגש בקפה בזל מגיע ברגר, 33, תושב קיבוץ כפר גלעדי, באיחור של עשרים דקות. בטבע הוא מנווט טוב יותר מבתל אביב, למרות שהוא יליד שכונת צהלה. במכנסיים בהירים וחולצת כפתורים שחורה קשה לזהות אותו עם אותו יחפן שהתרוצץ על החוף במכנסיים קצרים.
את ילדותו העביר עם שני כלביו בפרדסים הסמוכים לשכונה במקום בבית הספר. אחרי הצבא עבר לצפון הארץ, למד תואר ראשון באקולוגיה במכללת תל חי, ועבד במסגרת החברה להגנת הטבע במחקר על חיי זאבים ברמת הגולן. במשך שנתיים הוא ישן ביום והיה ערני ודרוך בלילה, עוקב אחר זאבים שסומנו במשדרים קטנים ונקלטו באנטנת הג'יפ שלו. האכזבה הגדולה הגיעה כשהבין שהמחקר לא ישנה את מצב הזאבים בשטח, והם ימשיכו להיכחד.
באקט של חיתוך חד הוא עבר משמירת טבע ללימודי דרמה-תראפיה. במסגרת העבודה המעשית שלו עבד עם נער אוטיסט, בעל קשיים בתקשורת, שסיפק לו את ההשראה הראשונית לגישת ה"טבע-תראפיה". הנער לא רצה לעבוד בקליניקה ונהג להוביל את ברגר לצעדות קטנות מחוץ לכיתה, שהגיעו תמיד לאותו מקום – למרגלותיו של עץ על גדת הירדן, מוסתר מעיני העוברים והשבים. עם הזמן נוצרה שגרה טקסית שכללה הבערת מדורה, הכנת תה ושתייתו יחד. ברגר הבחין כי הנער החל לבנות מחומרים שמצא בסביבה מעגל קטן סביב האזור בו התרחש 'טקס התה'. נקודת המפנה אירעה כשתיחום האזור הושלם. "בבת אחת חלה קפיצה ברצון שלו ליצור איתי קשר ובשימוש שלו בשפה," משחזר ברגר, "בחורף המפגשים חזרו לקליניקה, אבל בכל פעם שהתעוררה סיטואציה קשה הוא הוציא אותי החוצה והוביל אותי למקום 'שלנו' ליד הירדן. אני חושב שהוא הרגיש צורך לבדוק האם המקום הבטוח, שסימל עבורו את הקשר בינינו, עדיין קיים."
את מודל ה"בית בטבע" שפיתח ברגר מתוך המפגש עם הנער יישם גם בעבודה עם ילדים בגילאי 10-8 מבית הספר "אילנות" לחינוך מיוחד בנהריה. במהלך מפגשים שנערכו אחת לשבוע בחצר בית הספר, בנו הילדים 'בתים' אישיים מחומרים שמצאו בחוץ. כשהגיע האביב היה חם מכדי לשהות בבתים, והקבוצה חיפשה אזור אחר להגר אליו. במסגרת המעבר החליטו הילדים לבנות בית חדש, משותף לקבוצה כולה. "כל אחד מהילדים החליט מה להביא מהבית האישי לבית המשותף ומה להשאיר בטבע," הוא אומר, "זה איפשר עבודה על נושאים כמו גבולות, שייכות ופרידה."
את גישת ה"טבע-תראפיה" מפתח ברגר במסגרת עבודת הדוקטורט שלו בפסיכותרפיה באוניברסיטת דנדי בסקוטלנד. את ההשראה הוא שואב ממגוון מקורות. חלקם עתיקים כמו המסורת השמאנית, חלקם מודרנים יותר כדוגמת הגישה האקו-פסיכולוגית הטוענת כי התפתחות האדם קשורה לא רק למרחב האנושי עמו הוא מקיים קשרי גומלין כי אם גם למרחב הסביבתי: נופים, צמחים ובעלי חיים. מקור השראה נוסף הוא תחום הדרמה-תראפיה שבו משמשים טקס, סיפור ויצירה כמושגים מרכזיים.
הגישה כוללת ארבעה מודלים תראפויטיים המייצגים יחסים הנעים מתחרות ושליטה בטבע להדדיות ודו קיום:
-    'אתגר-טבע' בו ההתייחסות אל הטבע היא כאל מרחב המציג מכשולים שיש להתמודד עימם.
-    'הבעה ויצירה בטבע' המתייחס לטבע כ'מרחב מקודש' בדומה לאופן בו מתייחסים בדרמה-תראפיה לבמה.
-    'בית בטבע' שבו בניית הבית בטבע על-ידי מטופל או קבוצה משמשת ככלי טיפולי.
-    'טיפול בשימור טבע' בו משתתפת הקבוצה בפרויקט שמירת טבע ספציפי (למשל טיפול בבזים פצועים) מתוך הנחה כי כשאדם עוזר לאחר הוא מתחבר לכוחותיו העצמיים.
סוג הטיפול, אופי הסביבה הטבעית בה נערכת העבודה, רמת ההפשטה או הקונקרטיזציה שלה ומשתנים נוספים ייגזרו בסופו של דבר מתוך צרכיו הספציפיים של המטופל.
בשונה מטיפול קלאסי בו נערכים המפגשים בסביבה 'סטרילית' הנשלטת לחלוטין בידי המטפל, מתקיים ב"טבע-תראפיה" משולש יחסים פעיל של מטפל-מטופל-טבע. הטבע נתפס כשותף שלישי המספק מרחב דינמי ומייצר שפע של הזדמנויות: גשם פתאומי הוא הזדמנות להתמודדות עם שינוי, חיה מתה היא הזדמנות לדיון באובדן.
"מות הצבה בים היה טריגר לסיפורי פרידה של אנשים שהשתתפו בסדנה," אומר ברגר, "אני מרגיש שדרך עבודה בטבע-תראפיה אנחנו מתחברים עם העצמי הגדול, סיפור אישי מתחבר עם זריחה או שקיעה. זה מאפשר לאנשים למצוא משמעות רחבה יותר לשאלות של מוות ולידה, סוף והתחלה. אני, למשל, מרגיש היום שאני אף פעם לא לבד, אני חלק ממשהו גדול יותר."
גם ברחוב בזל אתה מרגיש כך?
"בעיר אני פחות מרגיש את זה."
אבל גם העיר היא חלק מהיקום, לא? גם הקפה והסיגריות והצפירות והחניונים. 
"נכון, אבל מה לעשות שאני מרגיש את זה יותר בטבע."

פריק שמחבק עצים

ברגר אינו תופש את הטבע רק כמשאב שפותח ממדים חדשים בתהליך התראפויטי. הוא כמעט דתי ביחסו לטבע, בדומה לשמאנים. בעיניו הטבע 'מקודש', הוא מדבר על "התחברות לידע פלנטרי קדום" ומתכוון לארגן את הסדנה הבאה כך שמספר המשתתפים יהיה בכפולות של 3 "מתוך החיבור ליקום ולאינסופיות שלו". אל הצבה המתה, אגב, הוא חזר בשעות הבוקר המוקדמות שלאחר הסדנה ודחף את גופתה לים. "מודה באשמה," הוא אומר, "אני מאמין בקדושה, בתקשור, אני מאמין שכשקבוצה יושבת בצורה של מגן דוד היא יוצרת מבנה אנרגטי מסוים. על פי התפישה המיסטית, העבודה האנרגטית שאנחנו עושים תומכת בחוף הבונים, שטח שרוב הזמן אנשים זורקים בו סיגריות, בונים בו מרינות, משתמשים בו כדי להשביע את צרכיהם. אני מאמין שדרך עבודה של הזדהות עם הטבע, אנחנו נותנים לו משהו בחזרה ולא רק לוקחים." 
מה החידוש ב"טבע-תראפיה"? טקסים שמאניים וסדנאות ירח מלא מבוצעות על-ידי רבים. 
"החידוש הוא בשימוש בעבודה טקסית, יצירתית ושמאנית בטבע כטיפול, כתראפיה. ממש כפי שאדם הולך לפסיכולוג, הוא יכול ללכת ל"טבע תראפיה". יש רבים שעובדים עם הטבע, אבל זה לא מוגדר כטיפול. מה שהופך את הדבר לטיפול זה קודם כל המוטיבציה של המטופל: אדם בא עם מצוקה, יש נושא שמטריד אותו והוא רוצה לטפל בו. הנושא השני הוא עניין ההמשגה, יצירת עוגן תיאורטי שנותן משמעות וסדר., זה מה שאני עושה בדוקטורט שלי. אני עובד הרבה עם האינטואיציות, אבל יש עולם תיאורטי שמגבה אותי. יש המשגה של שלבים טיפוליים, נבחנות שאלות של אתיקה, של 'Setting' – באיזו סביבה כדאי לעבוד, בשעות היום או הלילה, באיזו עונה, שאלות שבטיפול רגיל אין להן משמעות."
לזכותו של ברגר נזקפת העובדה שבזמן קצר יחסית הצליח להחדיר את "טבע-תראפיה" לתוך הממסד. בשנה הבאה ייפתחו במכללת תל חי ובבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב מסלולי לימוד של יום בשבוע למעוניינים לטפל  בשיטת "טבע-תראפיה". כרגע מופעלת הגישה במסגרת נט"ל (מרכז סיוע לנפגעי לחץ וטראומה), במוסדות לחינוך מיוחד של משרד החינוך, ובמחלקה הפסיכיאטרית לילדים בבית החולים בנהריה. בשנה הבאה ירכז ברגר לימודי M.A ב"טבע-תראפיה" באוניברסיטת APU  באנגליה.


 

חדשות-ועדכונים

ראה:בכותרת כנסים וימי עיון 

 LET'S PLAY
אימפרוביזציה כמדיום מרכזי בטיפול, הנחייה ופרפורמנס
כינוס בין-תחומי חוויתי
חמישי 7/6/2016 -
שישי  
 8/7/2016
במכללה האקדמית
לחברה ואמנויות, נתניה