english עברית
   
TEXT_SIZE

להפוך פרשנות לעשייה ולעבוד בחוויה – מתן פשר תיאורטי ויישומי לצורת עבודה חוויתית דרך דוגמא מתוכנית הכשרה בטבע תרפיה

מאת: רונן ברגר – מנהל המרכז לטבע תרפיה ותוכניות ההכשרה באוניברסיטת חיפה ומכון שילוב, מכללת ספיר ות.ל.מ. מנהל תוכניות הטבע תרפיה במשרד החינוך ובמשאבים. 

 תקציר:

למרות ההתרחבות השימוש בשיטות הלא מילוליות קיימת ספרות מצומצמת המסבירה את הפוטנציאל הייחודי של דרכי עבודה אילו ואת האפשרויות הטיפוליות הרחבות שההישארות בחוויה מאפשרת. תוך הצגת דרך בה הטבע תרפיסט הפך את הבנתו הפסיכולוגית ואת פרשנותו לתהליכים קבוצתיים להתערבות יצירתית בטבע יציג המאמר תהליך עבודה שלם הנשאר בחוויה. המאמר יראה כיצד ניתן להיעזר בתהליכים הקשורים לצידו הימני של המוח – לדמיון, לגוף ולרגש כדי להרחיב את שפות הקליינט, לחברו למשאבי התמודדות ולהעשיר את פרספקטיבת חייו. הוא יאיר את משמעותה הרחבה של דרך עבודה זו ויסביר את הקשר בין הופעת "התנגדויות" לכניסה לאותן "שפות נשכחות". המאמר יתבסס על ההתרחשויות שהתקיימו בארבעה מפגשים עוקבים בתוכנית להכשרת מנחי קבוצות בטבע תרפיה ויכלול תיאוריה ומחשבות רפלקסיביות של המחבר.

 הקדמה

בעשרים השנה האחרונות גדל והולך השימוש בכלים לא מילוליים וחווייתיים בטיפול ובהנחיה. תהליך זה מתבטא בין היתר בשימוש הרווח והולך בקלפים טיפוליים וגם בהתבססות שיטות עבודה שהמדיום היצירתי והלא-וורבאלי מהווה את ציר עבודתן העיקרי. הטיפול בהבעה ויצירה מדגים תהליך זה כאשר משתמש בדרמה, בתנועה, במוסיקה ו/או ביצירה ככלי דיאגנוסטי וכמדיום עבודה עצמאי (Jennings 1998;Landy 1996; Rubin 1984 ). שיטת הטבע תרפיה מרחיבה גישה זו כאשר שמה במרכזה את המפגש הבלתי-אמצעי עם הטבע, את החוויה החושית והדמיון (ברגר ומקלאוד 2007). למרות שהספרות של כל אחת מגישות עבודה אילו כוללת התייחסות לפוטנציאל הטיפולי של המדיום דרכה עוברת, את יכולתו לעקוף את מנגנוני ההתנגדות הקוגניטיביים ותפקידו בפיתוח היצירתיות קיימת התייחסות מוגבלת למשמעויות הטיפוליות הרחבות של השימוש במדיומים אילו, ושל המעבר והשילוב בין מדיום אחד למשנהו (Inter- model).

בשנים האחרונות אני מנהל ומנחה מגוון תוכניות הכשרה בטבע תרפיה ומלמד בתוכניות הכשרה ל"פסיכותרפיה ממוקדת גוף". בכל שנה, כחודשים-שלושה לאחר תחילתן עולות "התנגדויות" וביקורת ביחס לשימוש הרב בכלים לא מילוליים ועל המיעוט היחסי בעיבוד וורבאלי. נראה שחלק מהמשתתפים נהנה מדרך עבודה זו בזמן שלאחרים התנהלות זו נראית כלא מקצועית ואפילו כבלתי אחראית. מאמר זה משתף ברציונאל שבבסיס דרך עבודה זו. דרך תיאור מקרה מתוכנית ההכשרה בטבע תרפיה הוא מדגים את יישום הגישה בפועל ואת האופן בה הופכת פרשנות פסיכולוגית להתערבות חוויתית-יצירתית-חוקרת, מהפתיחה והחימום הקבוצתי, דרך גוף העבודה וההתנסות הניסויית ועד לסיום המפגש בטקס הפרידה. בכתיבתי אתייחס בעיקר למונחים שנלמדו בהכשרה בזמן הסדנה בפועל כאלו הקשורים לשלבי התפתחות קבוצה, לגישת החוסן ולהטבע תרפיה. כרקע לחשיבות החוויה ב"טיפול" ומתוך כבוד למורי פרופ' מולי להד שיצר אותה אתייחס למודל הגש"ר המאח"ד (BASICPH) ולא לגישות חווייתיות אחרות כגון הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונאלית, הפסיכותרפיה ממוקדת הגוף, הטיפול במשחק, הדרמה תרפיה או הגשטאלט. ניתן היה להסבירה גם מהפרספקטיבות הללו כמו גם מאילו של גישות חווייתיות נוספות.  


גישת עבודה חווייתית – על מה ולמה...

בדומה למודל הגש"ר מאח"ד (BASICPH) שלהד יצר כדי לפתח חוסן ויכולת התמודדות טובה יותר עם משברים (להד 2006) כך גם הטבע תרפיה מבקשת להרחיב את שפות וערוצי התקשורת שהאדם מכיל ויכול לתקשר דרכם עם עצמו וסביבתו: הגוף, השכל, הרגש, האמונה, היכולת החברתית, והדמיון (ברגר ולהד, בדפוס). על-פי תפיסתו של להד פיתוח ערוצים אילו יכול לקדם משמעותית את רווחת חייו הכללית והפסיכולוגית של האדם (Well Being & Psychological Health), להרחיב את הפרספקטיבה על חייו ועל האופן בו יכול לעצבם. היא גם יכולה לעזור לו להתמודד עם משברים ואף למנוע פוסט טראומה (PTSD). מפרספקטיבה אקופסיכולוגית ניתן לראות כי קיים קשר הדוק בין צמצום שפות אילו להתרחקות האדם מהטבע ומהחיים השבטיים ולמעבר לצורת החיים המודרנית, שבמרכזה התפיסה הטכנולוגית (Berger 2007). נראה שתהליך זה והמהפכות התעשייתית והמדעית שקידמו אותו לא שינו רק את יחסי האדם לטבע, לדת ולקבוצה אלא אף חיזקו את פיתוח "הערוץ החושב" - הקוגניציה, בעת שנתנו פחות מקום לערוצים החווייתיים המעוגנים בצידו הימני של המוח: הרגש, הדמיון והגוף. התייחסות זו מתבטאת כיום בבתי הספר בהם רוב הלמידה מתבצעת באופן קוגניטיבי ובציר הלינארי. נראה כי דפוסי תרבותנו לא רק שאינם מפתחים "ערוצי חוויה" תומכי חוסן אילו אלא אף מצמצמים אותם (ברגר 2007). באופן זה אנו עשויים לאמר לילד שבוכה שיספיק כי "בנים לא בוכים" (ובכך לצמצם את הערוץ הרגשי), לילד שממציא סיפורים שיפסיק לשקר או "שיפסיק לעופף" (הערוץ הדמיוני) ולצעוק על ילד שזז בכיסא ומתקשה בחשיבה לינראית שיירגע (ו/או לתת לו רטאלין) (הערוץ הגופני). התבוננות זו יכולה להסביר גם את השיעור הגדל והולך של ילדי ה ADHD, אילו ששפות הגוף, הדמיון והרגש מפותחים אצלם ושמתקשים להתמודד עם הבקשה החברתית לתפקד בצורה לינארית ולמקד את מפגשם עם העולם בערוץ הקוגניטיבי. דרך ההתנהלות שלנו בעולם המודרני והאינדבידואליסטי, בה חלק גדל והולך מהתקשורת הבין-אישית מתבצע דרך אינטרנט, פלאפונים והודעות SMS יכולה גם להסביר את הגידול בקשיי התקשורת הבינאישית וביכולת הפרט "להיות בקשר" ולהיתמך על-ידי אנשים אחרים (הערוץ החברתי). תהליך זה, יחד עם התפתחות העצמי המנופץ (Shattered Self & Empty Self), ההתרחקות מהטבע והחיפוש הגדל והולך אחר משמעות והקשר (Berger 2007; Gergen, 1991; McLeod, 1997; West, 2000) יכולים להסביר גם את התפשטותן של תופעות כגון בדידות וניקור ואיתם גם הדיכאון  (Berger 2007; Berger, Berger & Kellner 1974; West 2000).

השהות בטבע מפעילה את כל החושים ומזכירה לרוב האנשים חוויות ילדות. לכן, ניתן להיעזר בה כדי לתת לגיטימציה "להוריד נעלים", להיפגש, לחוש, לשחק ולתת יותר מקום לערוצי החוויה. באופן זה הטבע תרפיה מזמינה אותנו להתחבר לילדי, חיבור שמזמן את הרחבת השפות הנשכחות ומחבר אותנו לאינטונאציה ולאוטנטי. העבודה החווייתית מעוגנת הגוף בטבע תרפיה מזמנת גם את החיבור ל"עצמי האקולוגי" (Ecological Self) (Berger 2007; Macy 2005; Seed 2005) שמאפשר לנו להתחבר לידע ולזיכרון הקוסמיים המעגנים בתוכם ידע רחב, עתיק ועשיר מזה שהידע האישי והפרסונאלי מכיל. חיבור טרנס-פרסונאלי וטבע-תרפיי זה מוסיף לערוצי ההתמודדות של הגש"ר מאח"ד מימד נוסף ומאפשר לאדם לקבל תחושות רצף, השתייכות ומשמעות דרך החיבור לגדול ממנו ולנצחי (Berger 2007).

סקירה זו מדגישה את חשיבות החוויה ב"טיפול" ואת הפוטנציאל שיש לטבע תרפיה לפתחה. היא מציגה פרספקטיבה המתייחסת ל"טיפול" ככזה הבא לפתח את משאבי ההתמודדות האישיים של הפרט, את הרחבת שפותיו ויכולתו לתת לחייו משמעות. היא מאמינה בכוחות האדם להחלים ולרפא את עצמו וביכולת הטבע להצטרף ולהעצים את התהליך. השקפה זו, המרחיבה את התפיסה כי מטרת "הטיפול" לפתור קושי מסוים, גורסת כי תפקידו המרכזי של המטפל הוא לאפשר ולזמן מרחב בטוח לחקירה-חוויה-משחק תוך שהוא נשאר כמיכל ועד. על-פי גישה זו תפקידו במתן משמעות יתבסס על החוויה ותהליך המחקר הגוף-רוח-נפש ויבוא (אם בכלל) במרחק שאפשר לה "לשקוע" תוך כדי הזמנת המטופל לצקת את משמעותו שלו. ראוי לסייג אמירה זו ולאמר כי דרך עבודה זו חייבת להיות מותאמת למאפייני, יכולות והשלב ההתפתחותי בו נמצא הלקוח/קבוצה. יתכן כי בשלבי התפתחות ראשוניים ועד שדרך עבודה זו וההיזכרות בשפות הנשכחות תתרחש תידרש הכוונה והחזקה רבים מצד המטפל, כאלו שעשויים לכלול גם מתן פשר מארגן, כזו הנותן תחושת ביטחון ומרחיב את הפרספקטיבה.


רקע לסיפור המעשה

תיאור המקרה המרכזי יתייחס למפגש השביעי בתוכנית הדו-שנתית להכשרת מנחי קבוצות בטבע תרפיה שהתקיימה בת.ל.מ תשס"ח. שנתה הראשונה של התוכנית מתמקדת בלימודי תיאוריה ומודלים מתחום הנחיית הקבוצות ומתחום הטבע תרפיה ושנתה השנייה בהדרכה על עבודה מעשית. במפגש החמישי מול דפנה טסה, שמלמדת את הנחיית הקבוצות העלו חלק מהמשתתפים טענות כי "חסר עיבוד" לחלקים הסדנאים – של הטבע תרפיה. חלק מהמשתתפים אמרו כי הם חשים מבולבלים (אולי אף מוצפים) מהחוויות שנחוו בסדנאות הטבע תרפיה, כי אינם מבינים בדיוק את דרך עבודת המנחה ואת האופן בו יוכלו ליישם אותה בשדה. במהלך הסאשן הראשון, במפגש השישי (שהתקיים בחדר ונמשך כשעתיים) קיבלה התנגדות זו משנה תוקף מולי. מהשיחה נראה היה כי לחלק מהמשתתפים דרכי העבודה החוויתיות, הגוף-רוח-נפש בהן עבדנו חדשות ועצם הכניסה למדיום לא מוכר זה מעלה חששות. חלק מהמשתתפים, שהתנסו בעבודה טיפולית ו/או קבוצתית מילוליית הרגישו שחסר עיבוד מילולי ושהעדרו משאיר אותם מבולבלים או בחוויה כי "העניין לא נסגר". השיחה האירה את הנקודה כי בנוסף להתנגדויות הקשורות בתהליכים פסיכודינאמיים ובשלבי ההתפתחות הקבוצה, בהשלכות שנעשות בתוכה ובהתנגדויות הקשורות לתהליכי המעבר בשלבי הבידול - נפרדות (רוטאן וסטון 2004, רוזנווסר 1997, MacKenzie 1979, MacKenzie & Livesly 1983) יתכן כי היא קשורה גם למפגש במודולת העבודה החדשה ובעצם השימוש בשפה החדשה. נראה היה כי החרדה, הבלגאן והכאוס שעשויים לאפיין שלבי מעבר בתהליך ואת זה של שלב הבידול בפרט התבטאו גם בקהוטיות הסיפור הספונטאני שהמנחה הזמין את הקבוצה להמציא ולספר במעגל (story making). יחד עם זאת נראה היה כי שהסיפור מחזיק ומתחזק את עצמו, מתנגן ונע בצורה מאוזנת בין הקטבים השונים: יצירה וחורבן, תקווה ודיכאון, סדר וכאוס. בהמשך השיחה, יחד עם ההקבלה שנראתה בין קהוטיות הסיפור שהומצא לכעסים ולתוקפנות שהועלו בשיחה הוורבאלית ואמירת המנחה " trust the process" חודדה שאלת הנבדלות בין המשתתפים כמו גם הבדלים בין גישות העבודה של שני המנחים שנכחו במפגש: דפנה שמיצגת את גישת העבודה הוורבאלית והפסיכודינאמית-קלאסית, ואנוכי שמעבר לטבע תרפיה מיצג גם גישת עבודה נרטיבית וחויתית, מעוגנת גוף ודמיון. מכיוון שעבדנו בחדר קטן שלא איפשר לי לתעל את המתח והתוקפנות לעשייה גופנית-דרמטית ולתת לה מקום דרך משחקי תפקיד והתנסויות גופניות מזמני קונפליקט ופתרונו התחלתי לחוש מתוסכל. תסכול זה נבע גם מקשיי להכיל תוקפנות וגם מתחושתי המקצועית שאיני ממלא את תפקידי נאמנה - להראות למשתתפים כיצד ניתן לתמוך בתהליך הבידול ולפרוק מתחים באמצעים משחקיים וחוויתיים ולא דווקא כדרך שיחה מילולית. בחוץ ירד גשם והיה ברור כי ברמת חוסר הביטחון שנכח לא יהיה מתאים להציע לקבוצה לצאת ולעבוד בגשם. הפסקתי את הדיאלוג ושיתפתי את הקבוצה בהרגשתי. שיקפתי את החרדות ותחושות חוסר האמון וניסיתי לנרמל אותם על-ידי מיקום הקבוצה והתהליך ביחס לשנתיים של התוכנית, שכאמור הוא מאד ראשוני. בניסיון לעבוד דרך האונה הימנית של המוח נתתי דימוי סיפורי (מטפורה) על אוניה שכבר עזבה את המזח ומתחילה להתרחק ממנו. השוהים עליה יכולים לראות אותו בהתרחקותו אבל החזרה אליו נעשת כבר מורכבת ואולי אפילו בלתי אפשרית. מצד שני עדין לא ברור בדיוק לאן היא מפליגה, מה מזג האוויר מזמן ואילו תחנות ביניים יהיו בדרך...

נראה היה ששימוש זה במטפורה נרמל את מרבית חוויות החרדה והרגיע את הרוחות. כעבור שתיקה, שנראה שהמשתתפים משתמשים בה כדי לעקל את הסיפור ביקשתי שנמשיך בנושא שתוכנן להיום, לימוד טכניקת "הסיפור שצריך לשמוע עכשיו" (Lahad 2005). רעות ביקשה לאמר עוד משהו שכן אם לא תצא מתוסכלת. ביקשתי ממנה לעצור ולהכיל את הרגשתה, לתת לה מקום בגוף ולהתבונן בתנועת התחושה בהמשך היום. כדי לתמוך במעבר לעבודה עם הסיפור הזמנתי כל משתתף לקחת עשרים דקות עם משתתף נוסף, ולהשתמש בזמן הזה לשוח על שצריכים, לאוורר ולהתאוורר ("באדיס"). לאחר ההפסקה, כשמשתתפת אחת התנדבה להמחשת הטכניקה התגלה סיפור (שהומצא באופן ספונטאני בטכניקה המסוימת) על אובדן שחוותה, על המשמעות שנתן לה ועל האופן בו צמחה ממנו. לאחר שמשתתפים נוספים הדהדו סיפורים מקבילים סימנו את המפגש בטקס בו עמדנו יחד במעגל במרכז החדר בתחושת אחווה, כבוד והזדהות. נראה היה כי העבודה עם היחיד המספר את סיפורו והדהודם של סיפורים נוספים אפשרה לקבוצה לנוע דרך האינדיבידואציה ולחוות לרגע את מרחב האינטימיות. באומרי זאת אני מתייחס לתפיסתה של הדרמה-תרפיסטית מיכל דורון, הטוענת כי בכל מפגש הקבוצה מתנסה ועוברת את כל שלבי ההתפתחות הקיימים. באופן זה כל שלב יחווה בהתאמה למיקום הקבוצה על הרצף המלא שלה, ועם זאת במלאות יחסית לכאן ועכשיו. העבודה עם הסיפור והטקס שנוצר בסופו המחיש לקבוצה כיצד זו יכולה לנוע בין שלבי התפתחותה גם בעבודה המעוגנת על בתהליכים יצירתיים ובצידו הימני של המוח. למרות ששאלת ה"מהו עיבוד" לא נפתרה במלואה, כמו גם המתח בין גישת עבודתה של דפנה לשלי נראה היה כי הקבוצה הפנימה משהו ו"נרגעה", ולו ברמת החוויה והמבע הגופני.


עוד יש מפרש לבן באופק...

שבוע אחרי, המפגש השביעי. לאחר סאשן בוקר בן ארבע שעות בכיתה עם דפנה אנחנו נפגשים בשעה 13:00 בחוף הים. יום בהיר ונעים, כמה אנשים יושבים בבית הקפה שעל החוף ילדים משחקים לידם. לאחר שהקבוצה מתקבצת אנו נעים דרומה למרחב ריק מאנשים עם נוף הטרוגני ופראי יותר: סלעים, טבלת גידוד (משטחי סלע על קו המים), מפרצים מצד הים, מדרון כורכר ונוף בתי מלון מצידו השני.

לאחר שאני מזמין את הקבוצה להצטרף לטקס הפתיחה הקבוע במעגל: לאחוז אחד בידי השני (החזקת איקידו, "מחזיק – מוחזק") תוך כדי השענות הדדית והקשבה פנימה והחוצה אני ממשיך כשמבקשם להעביר תנועה במעגל, מזמין כל משתתף למצוא את התנועה האוטנטית הנדרשת-מדוברת לו עכשיו, לעשותה וללמדה את הקבוצה. הקבוצה מתמהמהת, כאשר אחד מסיים לוקח זמן עד שהאחר לוקח הובלה וממשיך (אין זרימה). החברים מביאים תנועות מובנות הלקוחות מיוגה, טאי-צי וכ"ו ונמנעת מלהביא תנועות אוטנטיות. נראה כי ההחלטה על התנועה הנבחרת נעשת "מידע או ספרייה קודמת" תוך התעלמות מהתחושות הקיימות בכאן ועכשיו, אילו שנוצרות ומושפעת גם מהמפגש בחול, בנוף וברוח ומהמפגש הבינאישי-קבוצתי. אני עוצר את התרגיל ומשתף את הקבוצה בתחושותיי. אומר כי יתכן כי סוג תנועה זו קשור גם בכך שבחימומי המפגשים הקודמים עשינו הרבה תרגילים מאומנויות לחימה, ובכך נוצר איזה הרגל או דימוי "שזו הדרך" וגם אולי היא גם סוג של תבנית שממשיכה את תהליכי של הלמידה הקוגניטיבית והמובנים שהתקיימו בסאשן הקודם בחדר. תוך כדי התבוננות בשני ילדים ואביהם שמשחקים על החול לא רחוק מאיתנו אני מסביר בקצרה על החשיבות שאני רואה בלהתחבר לילדי ולאוטנטי, ובגילויים שאילו עשויים להביא. מתוך הקשבה לבקשת חלק מהמשתתפים כי אשתפם ברציונאל בחירות התערבויותיי אני משתף אותם גם בשיקולי להספקת הפעילות ובהצעת הפעילות החדשה: להעביר פרצופים מאחד לשני במעגל תוך כדי חיקוי, שיתוף והעצמה. אני אומר שאני רוצה לזמן ילדיות ולאפשר לקבוצה להביא גם חלקים "לא סמטריים", מכוערים ולא מקובלים, כאלו שנראים פחות בסיטואציות היום יום. בנוסף, מסביר על החשיבות שבחיבור לשפות הנשכחות – הדמיון, הגוף והרגש. המשחק מתפתח כשקול מתווסף לפרצוף וכשאלו הופכים למשחקי תפקידים דרמטיים קצרים המועברים במעגל. בין היות המשתתפים שחקנים, להיותם עדים (קהל) הם מאפשרים לעצמם, בתוך גבולות המעגל וכללי המשחק לבטא סיטואציות שטרם נראו בקבוצה: מחזר – מחוזר, בוגד – נבגד, ילד-אמא, גברי-נשי, יפה-מכוער, חזק-חלש... כאשר נראה שהמשתתפים נכנסו לרוח המשחקית וחשפו גם צדדים מביכים אני מזמין את כולם לשבת ולהתחיל עבודה סיפורית: הקבוצה ממציאה סיפור כאשר עד שלושה משתתפים מציגים את פרשנותם לו בתוך המעגל במשחק ויצירה בחול. תוך כדי הסתפרותם של סיפורים מגוונים, עם ובלי רצף לוגי, הנכנסים לתוך המעגל מאפשרים לעצמם להתנסות ולבטא אינטראקציות נוספות כגון תחרותיות, עלבון, תוקפנות ובדידות. לאחר כעשרים דקות ולאחר שאחת המשתתפות שהתה במעגל זמן רב יחסית יוצאת יש שקט. המעגל נשאר ריק. נדמה לי שהעדות לסיפורים, לדרכי הביטוי השונות, לקונפליקטים ולפתרונם בין החברים ובתוך המעגל הביאו את הקבוצה למקום חדש, דרך הבידול לנפרדות ולאינדיבידואציה. נדמה כי דרך העצירה וההתבוננות במעגל בעקבות שנותרו במעגל החול הקבוצה מבקשת לעקל את המתרחש תוך כדי ששואלת שאלות של מיקום ולאן ואיך ממשיכים?, מה יקרה אם מישהו יכנס עכשיו למעגל הריק? מה זה אומר להיות כל כך נראה בצהרי היום ועוד במרכז המעגל? דן, שעד אז מיעט להשמיע את קולו ולא נכנס מעולם למרכז הקבוצה נכנס למעגל. הוא מתחיל לשחק בחול, שקט ואיטי, מבטא "גבריות" אחרת מזו האנרגטית, המוקצנת ואולי גם התוקפנית שנראתה בו קודם. כמו גבר – ילד – נער, על רקע קולות הסיפור שמומצא על-ידי המשתתפים הוא שוהה במרכז המעגל ומצייר-משחק בחול. לאחר מספר דקות, בהן אני מזמינו להוסיף גם קול או טקסט המוביל לאמירת הטקסט "בלבול שמלווה באמונה בצדקת הדרך" אני מבקש אותו לעצור ולהתבונן בצורה שנוצרה בחול ולהזמין מישהו/היא מהקבוצה להצטרף אליו. ירדן, שהצטרפה לדן מניחה עליו יד מלווה בזמן שהוא פוסע בעיניים עצומות בשביל שיצר בחול תוך שאומר כמנטרה את הטקסט "בלבול שמלווה באמונה בצדקת הדרך". תוך כדי הליכה הטקסט משתנה: לבלוב, בלבול, לבלוב... הקבוצה שקטה – מתבוננת ומקשיבה. אני עוצר את דן במרכז המעגל, שהוא גם מרכז שבילו. לאחר שעוצר אני מבקש ממנו לעצום עיניו, להקשיב לרחש הגלים ולתנועת הרוח. כמו אדמה שמחסה זרע, אני מכסה את רגליו בחול ומבקש ממנו לשהות כך רגע ולספר לנו מה מלבלב או מה המשאלה? כעבור רגע הוא אומר "למצוא אהבה מעבר לפינה". אני מזמין את דן לפתוח עיניים ולהתבונן. באופק - סירה עם מפרש לבן ופתוח מפליגה בתוך ים כחול ורגוע... אני מוקיר את מופלאות האחדות, בין הסיפור האישי לסיטואציה שזימן הטבע וחושב על מופלאות "הקשר המשולש: מטופל-מטפל-טבע" (ברגר 2005, ברגר ומקלאוד 2006(. אני נעמד מאחורי דן, מחבק אותו ושר: "עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד, כל שנבקש לו יהי"... מעין מצטרפת לשירה ואיתה הקבוצה... רגע של אינטימיות, אולי קדושה...

דן יוצא מהמעגל ומתיישב. אני מבקש מכל מי שרוצה 'למצוא אהבה מעבר לפינה' להרים את ידו. רגע של מבוכה. אני מהדהד אותה "כן זה מביך, אבל מי שמוכן להיראות במבוכתו מוזמן להיכנס למעגל". שישה אנשים מרימים ידם: שלושה גברים ושלוש נשים, הרווקים והרווקות של הקבוצה. יפה היה לראות איך בשלב הקבוצה הנוכחי, בו אנשים עסוקים בשאלות מיקומם בקבוצה, האם הם אהודים ומתקבלים על ידה, זו גם התמה הקבוצתית שעולה דרך המשחק בחול. 

אני מזמין אותם לחפור בור, בור שאחר כך כונה בשם "בור המשאלות". כולם חופרים – ויוצרים במרץ. כל אחד את הבור - יצירה שלו וביחד אחת משותפת. הן שונות זו מזה אבל החול מחבר בניהם. תוך כדי חפירה אני שואל "מה אני צריך לעשות – לבנות – לשנות כדי להביא את האהבה שמעבר לפינה?" למרות שנראה שהחפירה יכולה להמשך עוד שעות אני עוצר. פונה לכל אחד בנפרד: מה מצאת? ניב, בעודו מצביע על סלע גדול שגילה בתוך הבור אומר שחשף את הפחד... "עכשיו אני מנסה להוציא אותו". תוך כדי מאבק ניב אומר שהוא מגלה שהפחד האמתי שלו הוא להתחתן עם 'הלא נכונה'. "אני לא יודע מה יותר מפחיד להישאר לבד או להיתקע עם הלא נכונה"... לאחר סבב שכזה אני שואל שאלה נוספת: "מה את/ה מוכן לעשות כדי שהאהבה שמעבר לפינה תגיע?". תוך כדי מאבק בסלע ניב אומר "להתמודד עם הפחד, לחשוף ולהוציא אותו". במאמץ הוא שולף את הסלע וזורק אותו לאחור. ניב והקבוצה נושמים לרווחה. כעבור רגע הוא מגלה כי סלע נוסף, גדול יותר שנטוע בתוך הבור. הוא מבקש מהחברים עזרה להוציא אותו, עופר (שלפני חצי שעה שיחק במעגל הסיפורים את תפקיד אחיו הצעיר, הלך מכות והתקוטט עימו) נחלץ לעזרתו. הסלע גדול מידי, עכשיו ניתן רק לחשוף ולהתבונן בו...

סבב השיתוף נמשך, מיקה מספרת שהיא מוכנה לשים בו את הפגיעות שלה, מניחה בתוך הבור אבן עגולה שמסמלת אותה ברכותה. חיה זורקת לבור את הכאב והאכזבה מאהבות קודמות, מרחיבה את שימושי הבור ממרחב להטמנת "זרעי משאלות" לקבר בו ניתן לקבור חוויות וזיכרונות כואבים. ברקע רחש הגלים, באים והולכים, מסמנים את מחזוריות החיים, בין גאות ושפל, לידה ומוות, ייאוש לתקווה. משתתפים מהמעגל החיצוני, נשים מבוגרות יותר החיות בזוגיות מבקשות להשתתף, לזרוע או לקבור משלהן. נוצרת חוות אחדות, כל אחד והסיפור שלו וכולם עם הרצון והצורך הבסיסי באהבה. הטקס מסתיים כשאני מזמין כל משתתף ומשתתפת להיפרד מהמקום, להתרחק מהקבוצה ולמצוא מרחב אישי בחוף, לשהות בו ולכתוב מכתב. את המכתב ניתן לכתוב על נייר או, לחלופין לכתוב, לצייר או לפסל משהו על החול, חשוף אל חברי הקבוצה ואלי גם לבורא. תחושת השותפות שנוצרה דרך המשחק המשותף בחול והשיתוף בסיפורי האהבה, יחד עם המגע באינטימיות הקבוצתית מתגלה האפשרות לאינטימיות אישית של האדם מול עצמו – מול הים.

הקבוצה מתפזרת ומתוך האינטימיות הקבוצתית מתפתחת ספרציה, לקראת פרידה. רעות שוכבת על טבלת הגידוד טובל ידיה במים, אילה הולכת רחוק ומתיישבת כקילומטר מהקבוצה, מירב נשארת ליד המרחב – המיצג הקבוצתי וכותבת במחברת המסע שלה. כעבור כחצי שעה כולם חוזרים, מתקבצים למעגל חדש על החוף, אחרון. השעה שלוש וחצי, השמש עושה את דרכה לים וכך גם הקבוצה, מתקדמת לקראת סיום המפגש והפרידה. יושבים בשקט. אנשים מודים על החוויה אבל בוחרים לא לשתף בה. החשיפה מתחלפת בהתכנסות, השיתוף ברטרוספקטיבה אישית. ככה זה בזמן ההתקפלות דקות לפני פרידה... (רוזנווסר 1997). אני אומר משהו על העבודה באינטר-מודל, על האופן בו המעבר ממדיום אחד לשני יכול לקדם את התהליך ולהרחיב את הפרספקטיבה על נושא המחקר והסיפור. כך המעבר מתנועה למשחק, לסיפור וליצירה בחול וכך גם המעבר מדרך עבודה המתמקדת בקבוצה כשלם, לתתי קבוצות ולפרטים, בחזרה אל השלם – עכשיו. בכל מקרה הקבוצה, כמו גם הטבע והשמש השוקעת מהווים נקודת ייחוס.

צילה שואלת איך נוצרו החיבורים האלו, איך הגענו ממצב בו אנשים מתביישים להעביר תנועה במעגל לסיפור משותף על חיפוש האהבה שמעבר לפינה? אני מסביר שזה חלק מכוחה של הקבוצה המשחקת יחד באופן כללי ומדרך העבודה המשחקית הזאת בחול, זו הנוגעת בתת מודע ובארכיטיפים ובאמת האונברסאלית שמשותפת לכל, זו המרחיבה את מודל המשחק בארגז החול היונגיאני (מנוחין 1993) לכזה המתקיים "בארגז" החול הטבעי והפתוח שבחוף הים, זה שאני מכנה "ארגז החול הקוסמי" (Berger 2007). השעה ארבע, אנחנו נפרדים. בים על רקע השמש השוקעת כמה מפרשים לבנים ועל החול עקבותינו ממתינים לגאות...


אינטימיות, אני והעץ...

בוקר, המפגש השמיני של הקבוצה ביום מלא בטבע. מטרתו לפתוח צוהר לעבודה ממוקדת גוף בטבע תרפיה, נושא שנעסוק בו עוד רבות. אנו נפגשים בפארק שליד בית השחמט ברמת אביב בו אנו לומדים בשגרה. במפגש השיתוף שפתח את המפגש עולות שאלות על יכולת ההקשבה המתקיימת בקבוצה ועל הצרכים והמאפיינים השונים של חבריה, נראה כי הקבוצה מוכנה להיכנס מיד לשאלות הקשורות לשלב הבידול והאינדבידואציה, מתכוננת לחשיפה ולקשר אינטימי יותר. את החימום הקבוצתי ביססתי על שיחה זו בנושא ההקשבה תוך מיקודה להקשבה לגוף ולטבע. לאחר חימום גופני יסודי, בו אדם פוגש את גופו, מהעור לחלקים הפנימיים ביקשתי להקשיב לקול בודד (של כלי הרכב, ציוץ ציפור או של תנועת הרוח בעץ) שמתחלף בהקשבה לקול בודד אחר. בהמשך לתת להקשבה להתרחב, כך שאוכל להקשיב למספר קולות בו זמנית ולתת לאנסמבל שלם להתנגן בגוף. בשיחת השיתוף שהתקיימה לאחר פעילות בזוגות בת כשעה, בה משתתף אחד הולך – חוקר – משחק במרחב הטבעי בעיניים עצומות בלווי משתתף אחר, פקוח עיניים אלה סיפרה: "כשלוויתי את עופרה לא הבנתי מה כל העניין, אבל ברגע ששמתי את כיסוי העיניים הבנתי. זה היה מדהים, כל הפחדים המוכרים שלי נכחו תוך דקה: הפחד מלהיתמך, מלעצום עיניים, מלהיות מובלת. החלטתי שאני ממשיכה, אחרי רגע קרה דבר מופלא. בעיניים עצומות יכולתי לראות את העצים. למרות שחשבתי שאפחד לא פחדתי, הלכתי הישר לתוך היער. היה שם עץ אחד, גדול ומואר שקרא לי. הנחתי עליו את ידי והרגשתי שהוא קבול בקבל ברזל שמישהו הידק אליו בכוח. בעיניים עצומות נתתי לידי להוביל אותי מבלי לחשוב, מבקשות להתיר את המחנק. כששחררתי אותו פרץ מגרוני בכי עז, חיבקתי אותו ואז את שותפתי המלווה. פתאום הכל התקשר לי, האסטמה והשנים של המחנק... עכשיו, בפעם הראשונה מזה שנים אני יכולה לראות את הילדה שבי חופשייה, עושה מה שבה לה...". במפגש העיבוד שהתקיים בהמשך בחדר שבא לקשר בין הפעילות ללימוד מודל הגש"ר מאח"ד ופוטנציאל הטבע תרפיה בפיתוחו ובפיתוח חוסן אלה שיתפה: "כילדה נהגתי לראות אורות כמו זה של העץ שראיתי היום, אבל עם השנים, יחד עם תגובות מבוגרים השתקתי קול זה עד שנדמה היה שיכולתי נעלמה. זה די מפחיד, או לפחות מוזר לראות את היכולת הזאת ואת הקשר הקיים בין הדברים". עבורי, כמתבונן שיתוף זה הצביע לא רק על מוכנותה של אלה לחשוף סיפור אישי ויכולת לא שגרתית, רוחנית משהו, אלא אף את בשלות הקבוצה ואת יכולתה לתת מקום לסיפורים שונים אילו. האם שוב, אנו נוגעים באותה אינטימיות? מה משמעות כניסת העץ והאלמנטים הרוחניים לקבוצה הלומדת טבע תרפיה? האם כה מהר ניתן להרחיב שפות בכלל ובאילו הקשורים לשפות הטבע בפרט?

בניסיון ליצור תחושת אוניברסאליות הזמנתי את המשתתפים לקרוא על מודל ה Council of all Beings שיצרה האוקופיסולוגית והבודהיסטית גואנה מיסי כשביקשה להרחיב את העצמי האקולוגי של האנשים איתם עבדה ולהקל על חוויות אבדן שחוו דרך המפגש בנוף, בחי ובצומח. מדוע היה חשוב לי ליצור את ההקשר הרחב הזה? ומה משמעותו דווקא עכשיו?


בסופו של יום, לקראת שקיעה

מאמר זה ביקש לקשור מושגים הקשורים לשלבי התפתחות הקבוצה עם מודל הגש"ר מאח"ד ומושגים ומודלים מהטבע תרפיה. תוך כדי תיאור מפורט של שלושה מפגשים רצופים הוא מציג את המעשה הטיפולי הלכה למעשה ומשתף את הקורא בטקסט הפנימי של מנחה המבקש להישאר ולעבוד בחוויה. המאמר מציע גישת הנחייה יצירתית ועשייתית (doing) המבקשת להפוך את הידע והפרשנות הפסיכולוגסטית להתערבות אקטיבית וחוויתית, כזו שתקדם את התהליך הפסיכולוגי והנרטיבי ובו זמנית תפתח ותרחיב את ערוצי התקשורת, הגש"ר מאח"ד והעצמי האקולוגי. מעבר לניסיוני לתת מקום ולהדגיש את כוחה הטיפולי של החוויה וההשארות בה ביקשתי להדגיש את חשיבות הבנתם של התהליכים הקבוצתיים והמעברים משלב התפתחות אחד לשני. ניסיתי להדגים את האופן בו התהליך נמשך גם אם "אם לא מדברים עליו", מעבדים או ממשיגים אותו. המאמר הציע פרספקטיבה הקושרת את עומק החשיפה של הסיפור האינטימי ואת מוכנות הפרטים והקבוצה להרחיב את דרכי עבודתה למדיומים ולשפות נוספות בתחושת הביטחון של המשתתפים ומכאן באופן ישיר גם בשלבי ההתפתחות של הקבוצה. כך שהעבודה בכלים החוויתיים והרגרסיבים אינה פותרת מהצורך להכיר ולהבין את התיאוריה הקבוצתית אלא, יתרה מזאת מחיבה. הרחבת ההתבוננות בתהליך הקבוצתי לפרספקטיבה המכילה גם את התפתחות ערוצי התקשורת יכולים להסביר תהליכי התנגדות שונים וכאלו המתקיימים בקבוצות חוויה בפרט לא דווקא על הבסיס הפסיכודינאמי המקובל, אלא גם בהקשר השפות הנשכחות שכן הכניסה אליהן עשויה להיות מפחידה וקשה לא פחות מעצם קבלת סמכות המנחה, ההתחברות לאחר ו/או וההשתייכות לקבוצה.

למרות שתחום ההנחיה היצירתית והחוויתי בעולם הולך ומתפתח עדין נראה כי הספרות בתחום בכלל, וזו המדגישה ומסבירה את חשיבות ומקום החוויה מועטת ביותר. אני מקווה כי מאמר זה, הכתוב ברוח נרטיבית פשוטה יזמין אנשים נוספים להצטרף ולהרחיב את הספרות בנושא.

 

רשימות קריאה:

ברגר, ר. (2007). טבע תרפיה מפתחת חוסן - כיצד ניתן להיעזר בטבע, ביצירה ובכוחות הקבוצה כדי להתמודד בהצלחה ולגדול מתוך משברים. מתוך: ברגר, ר (עורך), מקום בטוח. הוצאת המרכז לטבע תרפיה ומשאבים.

ברגר, ר. (2005). לגעת בטבע. דורות. גליון 80: 36-41

ברגר,ר ומקלאוד, ג. (2007). טבע תרפיה – מסגרת תיאורטית ויישומית. מידעוס, גליון 46, ע"מ:

להד, מ. (2006). מציאות פנטסטית. ישראל. הוצאת נורד

מנוחין, ר.ג. (1993). משחק בחול על פי תורת יונג. הוצאת אח

רוזנוסר,נ. (1997). הנחיית קבוצות – מקראה. ישראל. הוצאת ציפורי

רטואן,ר ווולטר סטון. (2004). פסיכותרפיה קבוצתית – גישה פסיכודנינמית. ישראל. הוצאת אח.

Berger. R. (2007). Nature Therapy – Developing a framework for practice.  PhD.

            Thesis, University of Abertay, Dunde, Scotland.

Berger, L. Berger B & Kellner H. (1974). The homeless mind. Australia. Pelican Book.

Gergen, K. J. (1991). The shattered self: dilemmas of identity in modern life. New

York: Basic.

Jennings, S. (1998). Introduction to drama therapy. London: Jessica Kingsley.

Lahad, M. (2005). Transcending into Fantastic Reality – Story-making with

Adolescents in Crisis. In C. Schaefer, j, McCormick & Ohnogi, A. (eds).

International handbook of play therapy: advances in assessment, theory, research

and practice, New York: Jason Aronson in assessment, theory, research and

practice, New York: Jason Aronson

Landy, R. J. (1996). Essays in drama therapy. London: Jessica Kingsley Publishers.

MacKenzie, K. R. (1979). Group Norms: Importance and Measurments". International journal of group psychotherapy. Vol. 29:471-480

MacKenzie, K. R. & Livesley, W.J. (1983). A developmental model for brief group therapy. In Dies and Mackenzie (eds), Advances in group psychotherapy, Monograph 1. American group psychotherapy monograph series. New York, international university press.

Macy, J. (2005a). The Ecological Self. Retrieved August 2, 2005 from http/www.joannamacy.net.

McLeod, J. (1997). Narrative and psychotherapy. London: Sage.

Rubin, A, J. (1984). The art of art therapy. New York. Brunner.

Seed, J. (2005). The ecological self. Retrieved August 1, 2005 from     http://www.ecopsycology.org.journal/ezine/gatherings

West, W. (2000). Psychotherapy & spirituality: crossing the line between therapy and religion. London: Sage  

 

חדשות-ועדכונים

ראה:בכותרת כנסים וימי עיון 

 LET'S PLAY
אימפרוביזציה כמדיום מרכזי בטיפול, הנחייה ופרפורמנס
כינוס בין-תחומי חוויתי
חמישי 7/6/2016 -
שישי  
 8/7/2016
במכללה האקדמית
לחברה ואמנויות, נתניה