english עברית
   
TEXT_SIZE

 "לגעת בטבע "

על הדיאלוג המצמח שבין אדם וטבע

 רונן ברגר

 לפני כשמונה שנים עבדתי כחוקר במחקר שבא לשפוך אור על ההתנהגות והאקולוגיה של זאבי רמת הגולן, זאת כדי לעזור במציאת דרכי ממשק שיאפשרו את הישרדותם והמשך קיומם נוכח הקונפליקט שהלך וגדל בינם לבין הבוקרים בגולן. שנתיים ביליתי עימם, עוקב אחריהם ומתבונן בהם, נותן להם להוביל אותי הרחק מהחברה האנושית, עמוק אל מרחבי הטבע. שם, בדיאלוג עימם, אל מול ירח, לימדאותי הטבע לאהוב ולכאוב אותו, לחוש ולראות את כוחותיו המרפאים והמכלים כאחד ואת אפשרויות הצמיחה ההדדיות הטמונים בדיאלוגובקשר שבין אדם ואדמה, אדם וטבע. לאחר שעזבתי את מחקר הזאבים ביקשתי ללמוד על דרכי טיפול וריפוי המצויים בקשר הבין-אישי, במשחק וביצירה, בסיפור ובטקס. לאחר שהשלמתי את לימודי הדרמה תרפיה שבתי אל הטבע, הפעם כמטפל המבקש להיעזר בוליצירת מרחב מצמח עבור מטופלי. מודע היטב לעובדה כי בנוסף למשאביו המחצבים מצויים בו גם משאבים אישיים; רגשיים ותחושתיים, שיכולים לתמוך ולשפר רווחה ובריאות נפשית ופיזית. משאבים, הפותחים אפשרות לדיאלוג של צמיחה וגדילה משותפים בין אדם לאדם, אדם לטבע ואדם וטבעו שלו פנימה.


צעדים ראשונים ביצירתה של דרך...

את התנסותי הראשונה כמטפל בטבע זימן לי נער עם קווים אוטיסטים איתו עבדתי. הנער, שלא רצה בהתחלה להיכנס לחדר הטיפולים בבית-הספר נהג להוביל אותי לטיולים בקרבת הכיתה, טיולים שהלכו והתרחבו אל סביבתו הפנימית של בית-הספר ומשם אל מרחבי טבע סמוכים הנמצאים מחוץ לכתליו. עם הזמן בחר הנער מקום מוגדר במרחק עשר דקות הליכה מבית הספר, על גדת הירדן. מקום זה הפך להיות המרחב הטיפולי בו התרחשו מפגשינו. מכיוון שמטרת הטיפול הייתה לפתח ולהרחיב את יכולות התקשורת, הביטוי וההתקשרות של הנער, לחזק את בטחונו העצמי ובהמשך ליצור מרחב לבטא ולעבד תכנים אישיים, נסבו פגישתנו הראשונות סביב הבערת מדורה והכנת תה משותפת. לאחר מספר פגישות בהן שהינו במרחב הפתוח החל הנער ליצור סביב המתחם בו קיימנו את פעילות הכנת המדורה והתה מעגל צנוע מחומרים שמצא בסביבה. השלמת מעגל תוחם ומבדיל זה נמשכה כשלושה מפגשים וכאשרהושלמה נראה שינוי בהתנהגות הנער, שינוי שהתבטא בשיפור משמעותי ביכולת התקשורת והביטוי שלו וברצונו ליצור קשר. לכאורהנראה היה כי כל שהנער היה זקוק לו הייתה האפשרות ליצור לעצמו מרחב אישי, ייחודי ובטוח. פעילויות אלה של שימור המעגל התוחםוהכנת המדורה והתה הפכו לטקסים אותם קיימנו באופן קבוע. טקסים אלו תמכו בהבדלת וייחוד פגישתנו ממפגשים אחרים שהתקיימובחייו השוטפים של הנער. מפגשים אלו, שהתקיימו בצורה בלתי אמצעית ושאינה רק ורבאלית במרחבי הטבע; בסביבה הניטראלית, הבלתי מוכרת, הראשונית ומעוררת החושים, הם שאפשרו לנער לתקשר וליצור קשר של אמון, קשר שלא התאפשר לנו ליצור במרחבהבית ספרי המוכר והרגיל. בהמשך, עם כניסת החורף, נפרדנו מהמרחב שעל על גדת הירדן ועברנו לקיים את פגישותינו בחדר הטיפוליםשבבית-הספר. גם אז, לאחר מפגשים קשים וקונפליקטואליים היה מוביל אותי הנער בחזרה לאותו מקום על גדת הירדן, מקום שקיבל אז את השם "בית בטבע"...

לי, כמטפל המתבונן בתהליך, נדמה היה כאילו הנער ביקש לראות האם אותו מרחב בטוח ומאפשר שבנינו יחד על גדת הירדן נמצא עדיין שם, בודק מה השתנה בו ומה השתנה בקשר שבנינו...

התנסות ראשונית זו היא שפתחה בפני את האפשרות והפוטנציאל הטמונים בקיום עבודה טיפולית בטבע. מתוך אהבתי הגדולה לטבע וחוויות הצמיחה וההחלמה האישית שחוויתי בו החלטתי להמשיך לחקור ולפתח אפשרויות נוספות לקיום עבודה מסוג זה במרחביו. חלק משאלותיי היו: האם במפגש המתרחש בטבע, במרחב הפתוח והאחר, מתרחשים דברים שלא היו מתרחשים, או שהיו מתרחשים אחרת, במרחב הסגור? כיצד משפיעים אלמנטים שונים הקיימים בטבע על אופן ואופי המפגש? מה מתרחש בקשר המשולש מטפל – מטופל – טבע בהשוואה לקשר הזוגי הקלאסי המתקיים בחלל הסגור וכיצד ניתן להיעזר, וממה יש להיזהר, בכל אלו לקידום התהליך הטיפולי?


על טקס, קהילה וטבע

בחיפוש אחר תשובות לחלק משאלות אלו, במקביל להמשך עבודתי עם מטופלים בטבע, פניתי לספרות האנתרופולוגית, מבקש ללמוד מהתקופה בהם חי האדם בשבטים בטבע. חשוב להדגיש כי בימים ההם נקודת ההתייחסות של האדם לחיים, ודרך החיים עצמם היו שונות מאד מאילו הקימות היום, בחברתנו המודרנית - הקפיטליסטית והאינדיבידואליסטית.  האדם חי בתוך תפיסה קולקטיבית על-פיה הוא חלק ממארג חברתי – תרבותי – דתי וסביבתי שלם. על פי תפיסה זו היחיד הינו חלק ממשפחה, שהיא חלק מהשבט, שהוא חלק מהטבע שהוא חלק מהיקום, כך שהכול קשור בכל, מושפע ומשפיע (Turner1986 ;Jennings1995 ;Eliade. 1959 ; מגד 1998) בימים ההם, טרם המהפכה התעשייתית והמדעית היתה הדרך העיקרית של האדם להסביר תופעות קיומיות כשגשוג ופריחה, אי-ודאות, מחלות ומוות ולבסס תחושת משמעות ושליטה בחיים דרך אותה תפיסה קולקטיבית שהתבטאה באמונה הדתית – רוחנית בעלת ביטוי חברתי, מוסרי ואקולוגי. תפיסת חיים זו התאפיינה  באורך חיים השומר על קשר מתמיד בין האדם והטבע, הגשמי והרוחני בה להתנהגות הטקסית מקום מרכזי ומכריע (אבנס   1997; מגד 1998; Turner1986 (. מטרת טקסים אלו הייתה ליצור הרגשת שייכות וסדר ולספק תחושת שליטה מול אי הודאות שבמפגש עם איתני הטבע (אבנס 1997; חזן 1992). בימים אלו היו נהוגים טקסים מסוגים שונים שבאו לתמוך גם בשינויים וטרנספורמציות שהתקיימו במעבר ממעמד חברתי אחד לאחר (מנערות לבגרות, רווקות לנישואין) לעזור בהחלמה ממחלות והתמודדויות וקשיים רגשיים-גופניים (Turner1986 ;Jennings1995 ;Eliade. 1959 ; מגד 1998). מכיוון שבימים ההם היה האדם קשור ותלוי בטבע לקיום חייו החומריים והרוחניים עסקו חלק ניכר מהטקסים שהתקיימו בשבט במערכת הקשרים שבין האדם והטבע – מבקשים שירד גשם מספק לקבלת יבול שופע אך במידה כזאת שלא יהיה שיטפון...

השאמאן, מרפא השבט ומחולל הטקס שאב חלק משמעותי מכוחות הריפוי שלו מכוחות הטבע שסביבו; זאת הן באופן ישיר ע"י שימוש בצמחים, וחלקי בעלי חיים בעלי איכויות מרפאות והן האופן עקיף על ידי חיבור רוחני ומטה-פיזי לכוחות ורוחות הטבע (spirits) (Turner1986 ;Eliade. 1959 ;מגד 1998). כבני התרבות המודרנית והמערבית יכולים מונחים אלו להראות לנו זרים, מרוחקים ולא רלוונטיים. לכן, מוצא אני לנכון לציין כי פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, יצר את הפסיכולוגיה כמדע המסביר את הנפש ומאפשר טיפול בה רק באמצע המאה שעברה וכי מונחים כפסיכותרפיה וטיפול (psychotherapy) אכן צעירים מאד...

מכאן עלו שאלות נוספות הקשורות לאורח חיינו המודרני: האם יתכן כי צמצום אורח החיים הקהילתי, התפתחות התפיסה המדעית לאומת צמצום התפיסה המיסטית, דתית וטקסית והמעבר לחיים אינדבדואליסטיים בעיר מגבירים תופעות חברתיות קשות כניקור, וריחוק? אילו דרכי התמודדות קיימים היום בקרב האדם המודרני בהתמודדותו מול נושאים כאי-ודאות, פרידה, פחד ובדידות, נושאים שיכולים לעודד תחושת מועקה גופנית ונפשית ואשר מהווים חלק משמעותי מהסיבות בעקבותיהם מגיעים אנשים לטיפול רגשי ואולי גם גופני.

מה הקשר בין הצורך האנושי בשליטה להתפתחות הטכנולוגית ומה הקשר בניהם לבין תרבות וצייד חיות-בר, ולפגיעה והכחדת חלקים גדולים מבתי הגידול הטבעיים של כדור הארץ?

האם יש קשר בין כל אלה לרווחת חייו של האדם המודרני ולצורת הדאגה והטיפול להם זקוק?

 

משאלות לפרקטיקה

כדרמה תרפיסט השימוש במונחים כגון קבוצה, מרחב מקודש, טקס, סיפור ויצירה היו מוכרים לי, מכיוון שמהווים את אבני היסוד של התחום (Jennings 1998; Jones 1996; להד 1996, מגד 2001).

לכן, החלטתי לקחת סיכון ולקיים את מפגשים טיפוליים עם קבוצות בטבע ולראות מה יתרחש. מרגש היה לראות ולחוות את השפעתו המעצימה של הטבע והאלמנטים השונים שבו על התהליכים שהתרחשו במפגשים אלו. בחודש יולי אשתקד התקיימה בבניאס סדנה מקצועית בנושא הנחיית קבוצות בטבע. ביום שישי, טרם כניסת השבת, ניתנה הזדמנות למשתתפי הסדנה ליצור ולקיים טקס "היטהרות והכנה לשבת". הקבוצה התחלקה לשתי קבוצות; גברים ונשים כשכל אחת מהן בחרה במרחב נפרד ומרוחק מהשנייה ליצור ולקיים בה את טקסה. כשנפגשנו לאחר הטקס, לקראת שקיעה, לטקס קבלת השבת, מרגש היה לשמוע מקבוצת הנשים (שכמובן לא הייתי נוכח בטקס שקיימה) על התהליכים והחוויות המיוחדות שהתרחשו בה. תהליכים שקרו לא רק בזכות הכוונה והמעמד המיוחדים אלא גם בזכות המגע עם המרחב הטבעי והמים הזורמים והנקיים שבו. אני זוכר משפט של אחת המשתתפות שסיפרה בהתרגשות: "אינני יודעת מה בדיוק קרה שם והאמת שגם לא אכפת לי, כל שאני יודעת זה שהמים ניקו, שטפו ולקחו הכל, כמה שלא בכיתי היו עוד מים שהמשיכו לנקות, לשטוף ולקחת..."

בחודש דצמבר התקיימה סדנה מקצועית נוספת במכתש רמון. הסדנה שכותרתה הייתה "התחלות וסיומים" התקיימה במזג אוויר הפכפך שנע בין שמיים בהירים וטמפרטורות חמימות לקור, גשם, וסכנת שיטפונות. מעניין היה לחוות ולראות כיצד מזג האוויר והנוף החיצוני מהדהדים אל תוך ההוויה הקבוצתית, לוקחים חלק ביצירת מרחב קבוצתי הנע בין אי-ודאות ליציבות וביטחון. כיצד ניתן היה להיעזר באלמנטים טבעיים אלו כדי להעצים ולזרז את תהליך העבודה שעסק בנושא אי-הוודאות והקשרו לנושאים הקיומיים הבסיסיים ביותר כהתחלה ופרידה – *לידה ומוות. חוויה מיוחדת התרחשה במפגש האחרון כאשר, לאחר עבודה בחול (הכללה משחק ספונטאני – scribble זיהוי הדמות העולה מתוכו, נתינת שם וכיסוייה מחדש) התגלה לקבוצה קבר ומצבה הרלוונטיים לסיפורו האישי של אחד מהמשתתפים בה ואולי באופנים שונים, לקבוצה כולה. יפה במיוחד הייתה הדרך בה באורח פלא נכנס לקבר תינוק של אחת המשתתפות בסדנה, אשר משחקו הוליד צחוק מתוך הבכי שהיה בקבוצה רק רגע קודם.  לראות, בעודנו מתרחקים מהמקום כיצד השמים הופכים שוב מעוננים, מזמנים גשם שבא גם הפעם, לשטוף, לנקוט ולקחת, ליצור מרחב ללידה מחודשת, לנביטה...


בין חינוך לטיפול

במקביל לתהיות שעלו בי מההיבט הטיפולי עלו גם כאלו בהקשר החינוכי; לכאורה נראה כמובן מאיליו כי בטבע מתקיימים אלמנטים התורמים לחיבור האדם לכוחותיו ולרוגע. די להתבונן באלפי האנשים הנוהרים לחיק הטבע בסופי שבוע, לטיול בצפון, לבילוי סביב מנגל עסיסי בפארק הלאומי ואפילו בכזה המתקיים בחלקת דשא מצומצמת על אי-התנועה ביום העצמאות (לאחר שייתר מרחבי הטבע נתפסו). ניתן להניח, כי אלמלא מצאו אנשים אלה חוויה נעימה וחיובית ביציאה לטבע, לא היו טורחים לצאת אליו כלל, ובודאי שלא במחיר הפקקים בחזרה הביתה. אולם אם כה ברורה ההשפעה החיובית שיש בטבע מדוע חלק ניכר מההתנהגות האנושית כלפיו בעלת אופי הרסני ומכלה (ראה ערימות הזבל המושארות בתום אותם סופי שבוע בטבע)?  מתוך אהבתי אל הטבע ומתוקף עבודתי ככותב ומנחה תוכניות חינוכיות – טיפוליות המתרחשות במרחביו תהיתי האם ניתן להיעזר בקיומן של אלה כדי לפתח בקרב המשתתפים בהן תחושת קשר של אכפתיות ודאגה כלפיו?

האם יתכן כי אוכל להיעזר באינטראקציות אינטימיות חיוביות המתרחשות במפגש הבלתי אמצעי בטבע כדרך לתמוך ולעודד הפנמת ערכי שמירת ואהבת טבע? אמנם הכרתי את מונח הביופליה, הטוען כי בבסיס כל אדם מושרשים יחסי אהבה לטבע ולבעלי-חיים אולם האם יש קשר מוחשי בין מונח תיאורטי זה לעבודתי בשטח (Wilson 1984)?

במסגרת עבודתי עם קבוצת נוער מהחינוך המיוחד בקריית-שמונה, נהגנו לקיים את מפגשינו הטיפוליים בשמורת טבע הסמוכה לבית-הספר. עם הזמן בעקבות אופי המפגשים החווייתיים והאינטימיים קיבל המקום תחושת ביתיות ומשמעות של "מרחב מקודש". יום אחד, כשהגיעה הקבוצה למקום הופתעה לגלות כי הנחל והאגם אשר בהם נהגנו להשתכשך מזוהמים. הילדים כעסו מאד וביקשו לכתוב מכתב לעירייה. במכתב ביקשו הילדים לשמור על המקום מכיוון שהם אוהבים אותו ומכיוון שהמפגש שמתרחש בו מאפשר להם להתנסות בדברים וחוויות אותם אינם פוגשים בבית הספר. בתוכנית אחרת, שקיבלה את השם "לעוף" והתקיימה בהמשך השנה עם אותה קבוצה קיבלו הילדים *שמונה גוזלי בזים שנפצעו כשנפלו מקניהם, כדי לתמוך בהחלמתם ולהשיבם בחזרה לטבע. בנוסף להיבטים הטיפוליים של התוכנית, בהם ניתן לילדים מרחב לפגוש ולעבד נושאים כגון: פגיעות והחלמה, תלות ועצמאות, התבגרות, פרידה וחופש, מרגש היה לראות את דאגתם ומסירות טיפולם בבזים, טיפול שבעקבותיו החלימו הציפורים והצליחו ולשוב מחוזקים לטבע. התנסויות אלו, לצד התנסויות עם אוכלוסיות אחרות חיזקו בי את האמונה כי ניתן לחולל שינוים באופן בו מתייחס ומתנהג האדם כלפי הטבע. הבנתי שדרך עבודה תהליכית בטבע, בה יחווה האדם תחושת סיפוק והנאה ניתן לפתח בו את תחושת השייכות והדאגה הנחוצים כדי שזה ישמור וידאג לטבע שסביבו. הבנתי כי חינוך לשמירת טבע אפשרי גם דרך פיתוחה של אותו רגש אהבה בסיסי הטמון בכולנו ולא בהכרח דרך גישת "המקל והגזר" ההתנהגותית  (אם תזהם לא יהיה מה לשתות...) הנהוגה בחלק מגישות החינוך הסביבתי.

 

על התפתחותו של מודל

מודל הטבע תרפיה צמח ונבנה מתוך עיסוק בשאלות וקשרים אלו. המודל מפתח תיאוריה, דרכי עבודה ואתיקה המותאמים באופן מיוחד לקיום עבודה טיפולית – חינוכית בטבע. בסיסה של מתקשר לתפיסת האקופסיכולוגיה הטוענת כי התפתחות האדם (ומונח ה ‘self’קשורה לא רק למערך האנושי עימו נמצא האדם בקשר ויחסי גומלין אלא גם עם המערך הסביבתי הרחב: נופים, בעלי חיים וצמחים(Roszak, Gomes.& Kanner1995 Roszak 2001;) . על פי התפיסה מתקיימים בטבע, בנוסף למשאב המחצבי גם משאביםאישיים; רגשיים ותחושתיים התומכים במצב של רווחה ובריאות נפשית ופיזית. משאבים הפותחים אפשרות לדיאלוג של צמיחה וגדילהמשותפים בין אדם לעצמו, בין אדם לאדם ובין אדם לטבע. כחלק ממנו)

הגישה, ששמה "טבע תרפיה" בנויה בצורה אינטגרטיבית מארבע מודלים כשכל אחד מהם יכול לתפקד גם באופן עצמאי. המודלים מיצגים גישה התפתחותית בקשר אדם-טבע הנעה מיחסי תחרות ושליטה להדדיות ודו-קיום.

המודל הראשון, אתגר-טבע (Nature–adventure) מתבסס על לתפיסת הטיפול האתגרי (Adventure Therapy) אשר מתייחסת לטבע כגורם המציב אתגר ומכשול עימו הפרט ו/או הקבוצה אמורים להתעמת ולהתמודד. דרך התמודדות מאתגרת זו עם כוחות הטבע יכול האדם להתחבר לכוחותיו ולפתח משאבי התמודדות שיוכלו לעזור לו בהתמודדויות מורכבות בחייו (Gillis & Ringer1999; Ringer, 2003).

המודל השני, הבעה ויצירה בטבע (Art in nature), פותח מתוך גישת הדרמה תרפיה ומשנע אלמנטים מתוכה לעבודה למרחבי הטבע. בדומה לאופן בו מתייחסת גישת הדרמה תרפיה לבמה כמרחב מקודש (Pendzik 1994) מתייחסת גישת הטבע תרפיה לטבע. ככזה מתאים הוא במיוחד לגישה טקסית 'לטיפול' המתקיים באופן חוויתי ויצירתית שאינו רק ורבאלי. הגישה  מציעה האפשרות כי הטבע יגלם דמות (role) בתהליך, ויהווה שותף מטפורי ופיזי בתהליך. דמות זו יכולה ללבוש את תפקיד מספר הסיפור ברקע ( Story teller), או אפילו משתתף אקטיבי ודינאמי.

המודל השלישי, "בית בטבע" פותח באופן עצמאי מתוך התנסותי כמטפל בטבע אולם מתיחסת באופנים שונים לגישה הנראטיבית ולדרמה תרפיה. על-פי המודל, בונה המטופל או הקבוצה, "בית בטבע", בית אשר תהליך בנייתו ואחזקתו מהווים חלק מהתהליך הטיפולי, כמו עצם היותם המרחב המקודש בו מתקיימת העבודה הטיפולית. באופן דומה לגישה השיתופית ומשטיחת ההיררכיה בגישה הנרטיבית (Freedman &  Comb, 2002; Meier, 1996 ; ויט ואפסטוו 1999),

מציע המודל אפשרות כי המטפל והמטופל יבנו ביחד את מרחב מפגשם ויזמינו את הטבע להיות שותף אקטיבי בתהליך. דרך עבודה זו פותחת זוויות התבוננות חדשות על התהליך אשר חלק מהן קשורות לסוג מערך היחסים המתקיים בין המטופל לסביבתו – ביתו.

המודל הרביעי: טיפול בשימור-טבע (Nature conservation therapy)

מודל זה יוצא מהנחת יסוד הומניסטית כי בראיה, נתינה ועזרה לאחר יכול אדם להתחבר לכוחותיו שלו, לקבל תחושת משמעות וערך בחייו. העבודה במודל מסתמכת על השתתפות המטופלים בפרויקט שמירת טבע ספציפי (בעלי חיים, צמחיה או נוף), שנבחר באופן מיוחד כדי לענות על הצרכים של האוכלוסייה הספציפית והמטרות הטיפוליות הייחודיות של התוכנית הטיפולית. העבודה במודל משלבת טכניקות מגישות טיפול אחרות העוזרות לעבד ולקדם הלאה חלק מהנושאים שעלו במפגש עם החיה או הנוף הפגוע. על פי המודל לטבע "ולהתנהגותו" יש חשיבות רבה בתהליך הטיפולי, תהליך שלא יכול להתקיים בהעדרו (ברגר 2003). 

גישת הטבע תרפיה מציעה גישה חדשנית לטיפול, כזו המתקיימת במרחב הפתוח, הדינאמי והחי. מרחב שאינו בבעלות המטפל או המטופל, שהיה שם לפניהם ויישאר אחרי לכתם. הגישה מתיחסת לטבע באופן סימבולי וקונטקרטי כאחד המהווה לא רק במרחב בו מתקיים המפגש (setting) אלא גם כשותף בעיצובו ולכן גם בעיצוב התהליך. גישה חדשנית זו פותחת דלתות לא רק אל מרחבי הטבע, אלא אולי גם בפני מרחבי הפסיכותרפיה המסורתית, קוראת תיגר על כמה מעקרונותיה הבסיסיים כגון שליטה ובעלות כלפי המרחב הטיפולי (setting) ואולי גם על חלק מהתהליך, על הגישות הקוגניטיבית והמילולית אשר עלולות לפספס ולהתעלם מחלק מהמידע והמחוכמה הפנימית, האישית והבינאישית אשר אגורה בידע האינטואיטיבי, התרבותי הגופני והרוחני. גישת הטבע תרפיה מציעה זווית התבוננות חדשה, כזו המתייחסת לאדם כאל מיקרוקוסמוס שלם, כזה אשר נמצא במערכת יחסים וקשר לא רק עם "עצמו הפנימי" (inner self) ובני אדם אחרים אלא גם עם תרבות, נוף, בעלי חיים וצמחיה, עם המערך השלם, עם עצמו ועם העולם, באחדות אחת.

 

לקראת פרידה...

מזווית התבוננותי האישית על תהליך יצירת המודל, יכול אני לראותו כנובע מגעגועי האישי אל המרחבים אותם הכרתי כילד: אל הדיונות, הפרדסים שמאחורי הבית והמחנה שנבנה על העץ...

מדאגתו של אבא שיודע שלבנו כבר לא יהיו כבר כמעט דיונות להתגלגל בהם ופרדסים לשחק בהם, מוקיר את חשיבותם כמרחב משחק, מחקר וגילוי, מקווה ומתפלל שיישארו לו (ולנו) עוד כמה...

כאקולוג שעייף 'מהממסד האקולוגי' ומהתנהלותו המדעית, הרציונאלית, הלא יעילה ובעיקר "הלא מרגישה" את הכאב והאובדן שאנו מפסידים מאותה הכחדה של שטחי בר, נופים ובעלי חיים. מחפש דרכים אחרות, יצירתיות ומרגישות להמשיך ולהשמיע את יללות הזאבים, ללחום את מלחמת קיומם...

כמטפל באומנויות ומחנך, יודע את נפלאות המרחב ככזה המאפשר את הקסם; את התגלות הסיפור, השלת הנשל, הפרידה וההתחדשות. את הידיעה שכל אחד מאיתנו חלק מרקמה שלמה – חיה המשותפת: אדם לאדם, אדם לאדמה.

הבהרות למונחים בגוף המאמר:

* הבז המצוי הוא חיית בר, וככזה אסור על פי חוק לכלוא אותו בכלוב או במבנה מכל

  סוג שהוא וכן להשתמש בו לתערוכות או לתצוגות כלשהן. תכנית "לעוף" התקיימה ע"י  

 עמותת עיטם – המרכז הישראלי לשמירת העופות הדורסים, בשיתוף פעולה ובאישור

 ובפיקוח רשות הטבע והגנים, שהוא  הגוף היחיד בארץ שרשאי על פי חוק לתת היתר   

 ולהחזיק חיית-בר בשבי. הבזים שהשתתפו בתכנית הובאו לבית הספר לאחר שעברו

  טיפול בבית החולים לעופות דורסים בספארי ברמת גן, במטרה להשלים את תהליך  

  אישושם עד להשבתם התקינה לטבע. 

  
הדוגמאות המפורטות במאמר זה התקיימו במסגרות הבאות, על-פי סדר הופעתם במאמר:

1. כיתת חינוך מיוחד, ב"הס עמק החולה (1998-1999)

2. המרכז לטבע תרפיה (2003).

3. בית ספר רננים לחינוך מיוחד קריית-שמונה. ע"י עמותת עיטם – המרכז לשמירת 

   העופות הדורסים בישראל (2002).

ביבליוגרפיה:

1. אבנס, ר. )1997)  מעברי הנשמה, ישראל:  אור-עם.

2. ברגר, ר (2003). לעוף – מודל טיפולי – חינוכי הפועל דרך טיפול, שיקום והשבה לטבע של חיות בר. חיות וחברה – כתב העת הישראלי לקשר בין אנשים לבעלי חיים. הוצאת אוניברסיטת ת"א. גיליון 23:95-105

3. ויט, מ. ואפסטון, ד. (1999)  אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות, ישראל: צ'ריקובר.

4. חזן, ח. (1992) השיח האנתרופולוגי, ישראל: משרד הביטחון, "אוניברסיטה משודרת".

5. מגד, א. (2001)  פיות ומכשפות, חיפה:  הוצאת נורד.

6. מגד, נ. (1998). שערי תקווה ושערי אימה. תל-אביב. הוצאת מודן

7. Eliade, M. 1959. The sacred and the profane. New York: Harcourt Brace    

       Jovanovich.

8. Gillis, H. L., & and Ringer, M. (1999). Adventure as therapy. In J.C Miles, &   

       and S. Priest (Eds.), Adventure programming (pp. 29-37). State College, PA:  

       Venture Publishing.

9. Grainer. R (1995). The glass of heaven. London & Bristol: Jessica Kingsley  

       Publishers.

10. Jennings, S (1995). Theatre ritual and transformation. London. Goutledge

11. Jennings, S. (1998). Introduction to Dramatherapy. London: Jessica Kingsley

         Publishers.

12. Jones, P. (1996). Drama as therapy, Theater as living. London. Routledge

13. Pendzik, S. 1994. The theatre stage and the sacred space. The Arts in   

         Psychotherapy, Vol.21, No 1, pp 25-29

14. Ringer, M.   (2003). Adventure therapy: A description. Therapy within adventure.  

         Germany: Ziel Publication.

15. Roszak, T (2001). The Voice of the Earth. Grand Rapids: Phanes Press

16. Roszak, T., Gomes, M,. E., Kanner, A.D. (1995). Ecopsychology. Berkley – Los  

          Angeles – London: Sierra Club Books.

17. Totton, N (2003). The ecological self: introducing ecopsychology. Counselling &

          Psychotherapy Journal. Vol 14 (9), 14-17

18. Turner,V. (1986). The Anthropology of Experience, Illinois: Illinois  

          University Press.

19. Wilson,E.O (1984). Biophilia: The Human Bond with Other Species. Harverd:   

          Harverd University Press

 

חדשות-ועדכונים

ראה:בכותרת כנסים וימי עיון 

 LET'S PLAY
אימפרוביזציה כמדיום מרכזי בטיפול, הנחייה ופרפורמנס
כינוס בין-תחומי חוויתי
חמישי 7/6/2016 -
שישי  
 8/7/2016
במכללה האקדמית
לחברה ואמנויות, נתניה